סיכום זה מכיל מידע נרחב ומקיף אודות מוסיקה מודרנית, שנקראת גם מוסיקה בת-זמננו או מוסיקה של המאה ה-20. התפתחותה, זרמים עיקריים, מלחינים בולטים, יצירות בולטות ועוד.


מבוא למוסיקה של המאה ה-20, מרצה: פרופ' צבי אבני

קורס שנתי, 2011-2012, האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים

סיכום ועריכה: מיכל אלוני

 

 

סוף המאה ה19– סוף תקופת הרומנטיקה

ציר הזמן:

 

1.       המאה ה19 – התקופה הרומנטית strangeness added to beauty (ואגנר – טריסטאן ואיזולדה)

2.       סוף המאה ה19 – אימפרסיוניזם (סביב 1880 בצרפת) beauty (דבוסי– שעת מנחה של פאון, נוקטורנים לתזמורת)

3.       תחילת המאה ה20  - אקספרסיוניזם (סביב 1909 בגרמניה) strangeness– מבוססת על א-טונאליות רבה (שנברג – חמישה קטעים לתזמורת, פיירו הסהרורי)

4.       במקביל לאקספרסיוניזם מתפתח זרם סגנוני של פולקלוריזם– המשך של סגנונות פולקלוריסטים שצמחו ברומנטיקה וקבלו במאה ה20 אופי חדש בהתאמה להפתחויות החדשות. (בארטוק– מוסיקה לכלי קשת, הקשה וצ'לסטה)

5.       ברבריזם –הקצנת הפולקלוריזם  - חזרה לאלמנטים אגרסיביים, פרימיטיביים (סטרווינסקי - פולחן האביב 1913)

6.       ניאו-קלאציסיזם (וניאו בארוק)– מיצוי הטשטוש האמפרסיוניסטי וההגזמה האקספרסיוניסטית - חיפוש חזרה למסגרת – סוף מלחמת העולם הראשונה. (ראוול , פרוקופייב, סטרווינסקי- פולצ'ינלה, בלוך והינדמית')

7.       התפצלות לחיפוש מסגרת כנגד שבירת מסגרת: דודקפוניה שפותחה ע"י שנברג ב 1922 כדוגמא הסריאלית הראשונה, ביטוי לאקספרסיוניזם(שנברג – פליט מגטו ורשה, וברן)

8.       אקלקטיסיזם – ז'אנר רב סגנוני ללא התחלה מוגדרת שכן נמצא בכל תולדות האומנות. אוליבייה מסיאן  נחשב לאחד ממוביליו. (ברג, מסיאן)

9.       סיריאליזם אינטגרלי – לאחר מלחמת העולם השנייה.(בולז)

10.   שנות ה50 וה60 – אלאטוריקה, סונוריזם (ג'ון קייג') מוסיקה גרפית, תאטרון מוסיקלי ומוסיקה אלקטרונית.(שטוקהאוזן, וארז)

11.   שנות ה70-80 –נאו טונאליות, נאו רומנטיקה, מולטי מדיה, אקלקטציזםפוסט מודרניסטי– מולטי סטייל (שניטקה), מינימליזם(סטיב רייך), קולאז'יםוכו...

 


המוסיקה של המאה ה20 שואבת את מקורותיה מהמוסיקה הרומנטית אשר אפיינה את המאה ה19. הרומנטיקנים התעסקו רבות במוות (מסתורין) ובאהבה. אהבתם הגדולה לטבע הושפעה מגתה שהושפע מטענת שפינוזה כי הטבע מהווה את התגשמות האלוהות על פני הארץ. המוות היווה את שיא המיסטיות עבורם כאשר דמות האומן הסובל והבודד אשר מקריב את כל כולו למען האומנות היה להשפעה רבה.

כבר בדבריו של וולטר פאטר נמצא התיאור שלימים יבדיל בין שני זרמים מרכזיים במוסיקה של המאה ה20:

Romanticism – strangeness added to beauty– אלמנטים של מוזרות שנוספו ליופי של הקלאסיקה.

שורשי המוזיקה של המאה ה-20 נעוצים במוזיקה של הרומנטיקה כאשר שניים מהזרמים המרכזיים נובעים מאותם קטבים של המוזיקה הרומנטית.

המוזרות –strangeness– באה לידי ביטוי באקספרסיוניזם

היופי –beauty– בא לידי ביטוי באימפרסיוניזם

שני הסגנונות ורבים שנבעו מהם הינם תוצר של הfin the siècle– תחושת המיצוי התרבותי שאפיינה את סוף המאה ה19 בה חלו שינויים רבים מבחינה הסטורית:

·         המהפכה הצרפתית (1789)-  ערכים של חופש, שיוויון ואחווה. האדם הפך לאדם חופשי שקובע את גורלו. תחושת שחרור משלטון וחופש. גורמת לפריצת גבולות מכל הבחינות, בינהן מוסיקלית.

·         אביב העמים 1848- הלאומיות עולה, תרבויות העמים תופסות מקום חשוב ולא רק תרבות מערב אירופה. הכרה של תרבויות של עמים אחרים שלא הוכרו קודם, חיפוש ביטוי וגוון פולקלוריסטי עצמי. אלה העניקו צבעים חדשים לתרבות והחלו לחדור פנים חדשות לתרבות אירופה אשר תרמו רבות להתפתחות המוסיקה והתרבות (פולין- שופן, הונגריה- ליסט, נורווגיה – גריג, צ'כיה – דבוז'אק)

·         המהפכה התעשייתית- הגירה מהכפר אל העיר ועליית מעמד הביניים. האופרה הופכת למדיה חשובה מאוד המשקפת את רוח התקופה ובאמצעותה ניתן להעביר מסרים. עקב עליית מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים חלה התפתחות אומנותית מוסיקאלית. האומנות הופכת לכלי ביטוי של האומן ולא רק לקניין בלעדי של המעמד העליון והכנסייה. המוסיקה מתחילה להווצר בזכות עצה ולא כשירות בשביל מישהו. בעקבות כך בתי האופרה והתזמורות הולכים וגדלים ומתרחבים מאוד.

נוצרה תחושהשל עייפות ומיצוי. הקלאסיקה והרומנטיקה הגיעו לקצה היכולת שלהן כאשר התחושה הייתה שלא נותר עוד מה לחדש ולהוסיף. בנוסף, החל החיפוש אחר אלמנטים חוץ אירופאיים, אקזוטיים. בשנות ה80 וה90 של המאה ה19 התחילו להציג תערוכות אפריקאיות ואסייתיות באירופה ואלו השפיעו גם על האומנות האירופאית.

 

יצירה מספר 1 – ריכארד ואגנר – "הפתיחה לטריסטאן ואיזולדה" – 1865 – סוף הרומנטיקה:

קצת על ואגנר – יליד גרמניה, היה ידוע כאנטישמי. דגל בעקרון ה"אומנות הכוללת" – שילוב מרכיבים לכדי דרמה מוסיקלית. ידע לגעת בצורה מאוד אישית בנפש המאזין גם ביצירות מאוד גדולות ועשירות. עסק בעיקר בתחום האופרה. טריסטאן ואיזולדה היא יצירה תזמורתית ואופרה רומנטית המדגימה את המעבר מהתקופה הרומנטית למוסיקה של המאה ה20. האופרה נסובה סביב סיפור טרגי על ניאוף והאהבה בין האביר טריסטאן והנסיכה איזולדה. זוהי מבין היצירות הראשונות את סימנו את שינוי ההלחנה הרומנטית:

·         תזמורת סימפונית מורחבת ועשירה עם המון צבעים. תפקיד התזמורת עולה בחשיבותו על תפקיד הסולנים מכיוון שמהווה חלק חשוב בהתרחשות הדרמטית.

·         ניגודיות קיצונית בין האלמנטים המוסיקליים- שינויים דינמיים גדולים וקיצוניים.

·         היצירה טונאלית אך אין מרכז וטוניקה ברורה, אין פתרונות. הרמוניות משוטטות וכרומטיזציה המקשה על ביסוס מרכז טונאלי – טונאליות מורחבת.

·         דיסוננס-שימוש באקורדים מוקטנים ומוגדלים ליצירת תחושת מתח ומסתורין. הפתיחה הדיסוננטית מבטאת את כמיהותו הבלתי פוסקת של טריסטאן, את ייסוריו.

·         כרומטיקה- מהלכים כרומטיים שנשארים ללא פתרון.ואגנר משתמש בכרומטיקה ובדיסוננטים ללא פתרון וכך הוא ליוצר מתח רגשי שלא מקבל פתרון. אך בנוסף, הוא משתמש בכרומטיקה כפלטה של צבעים המאפשרת לו להרחיב את ההרמוניה ולצבוע אותה בגוונים חדשים, לראשונה בתקופה הרומנטית. ניתן לומר שלכרומטיקה אם כך שתי פנים: כרומטיקה צבעונית וכרומנטיקה רגשית.

·         אין תחושת זמן –  התפתחות אינסופית, שיא שמתקדם לעוד שיא ועוד שיא ואין תחושת פתרון– קו ארוך ורצוף של פראזות המחוברות זו לזו.

זיהוי: נפתח במיתרים (צ'לו וויולה) עמוק דרמטי ושקט במהלך כרומטי מתוח ללא פתרון. עונים כלי הנשיפה. חזרה על המוטיב עד לכניסת התזמורת. הכל מתוח ונמתח, מסתורי. ניתן לשמוע את הכמיהה והסבל.

סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20

אימפרסיוניזם ואקספרסיוניזם – תמצית והשוואה

 

סממני המוסיקה של המאה ה-20:  האינדיבידואליות של כל מלחין היא החשובה. עצם העשייה, השיטה והאלמנטים הייחודיים לכל מלחין. השונות הזאת מקובלת.

 

האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם הם בעצם הרחבת שני קטבי מושג הרומנטיקה – מוזרות שנוספת ליופי. מתוך ההשוואה בין שני אלמנטים אלו ניתן למצוא את ההבדל העיקרי בין שני הזרמים המדוברים – הנושא. האקספרסיוניזם עסק בעיקר בביטוי העולם הפנימי ובהדגשה עצמית של הסבל והכאב בחייו האישיים של האומן מתוך נסיון לעורר בצופה/מאזין הזדהות וסערת רגשות.. האימפרסיוניזם עסק בהאדרת הטבע ותיאור התפעלות נוף והתרשמות מהעולם תוך תיאור אווירתי בצבעים רכים ותווים לא ברורים. מוקד האימפרסיוניזם בצרפת ומוקד האקספרסיוניזם בגרמניה.

 

אימפרסיוניזם (1880, צרפת)

האימפרסיוניזם מקורו באמנות ומשמעותו "התרשמות" – רושם מופשט, דגש על היופי. הזרם התחיל מקבוצת אומנים פלסטיים אשר לא רצתה להמשיך את זרם האומנים הריאליסטים, המדויקים והנקיים שקדמו להם. בתקופה זו המצלמה כבר הייתה קיימת ונוצר הרצון ליצור משהו חדש ולא להתחקות אחרי המציאות. רצון זה הוביל לציורים מופשטים יותר המבוססים על העברת תחושת האמן והתרשמותו מנופי העולם והטבע. הסגנון הציג קומפוזיציות פתוחות (התרשמות חיה וטרייה מהטבע ומהנוף) חיפוש דרכי הסתכלות שונות על אותו עצם, ניסיון לתעד תנועה והרבה דגש על אוירה. האימפרסיוניסטים אהבו לצייר מים – השתקפויות ונצנוץ האור. ציוריהם מופשטים, מהירים וספונטיים ללא דקדוק בפרטים כאשר האלמנט הויזואלי הוא של כתמים של צבע על הבד תוך חיפוש גוונים חדשים. שימוש במשיכות מכחול רכות נראות לעין, טשטוש, טיפול מעמיק ומשחק באור וצל. בתחילת דרכם לא נתקבלו האמנים האמפרסיוניסטים בקרב עולם האמנות (1874 – סלון הדחויים) אך לאט לאט הוטמע הסגנון והפך  להיות לחלק בלתי נפרד מהתרבות האומנותית המודרנית באותה התקופה. בין האמנים הפלסטיים מפתחי הסגנון - פיסארו, רנואר, דגה ומונה. ציורו של מונה "impression אף היווה השראה לשם הזרם – אימפרסיוניזם. תמונת נוף שצוירה באופן ספונטאני המתארת את התרשמות הצייר מזריחת השמש והשתקפותה על פני המים.

התנועה האמפרסיוניסטית במוסיקה: תנועה במוסיקה של אירופה, בעיקר בצרפת, שהחלה בשלהי המאה ה19 ונמשכה עד אמצע המאה ה20. בדומה לקודמו באמנות הפלסטית, האמפרסיוניזם המוסיקלי התמקד יותר באווירה, צבעוניות ויופי מאשר ברגשות או העברת סיפור. המוסיקה האמפרסיוניסטית הייתה ראקציה להפרזות התקופה הרומנטית. בעוד שזו התאפיינה בשימוש דרמטי בסולמות מז'וריים ומינוריים, המוסיקה האמפרסיונסטית נוטה יותר לשימוש בדיסוננס ובסולמות פחות שכיחים דוגמת סולם הטונים השלמים. מוסיקה אמפרסיוניסטית מתארת לא את המציאות הקיימת אלא את התרשמות המוסיקאי ממנה. היא מתרגמת נוף, אווירה, קטעי מראה, גוונים, אורות ושקיפות כפי שנקלטו בחושי המלחין, לצלילים, קולות זמרה וכלי נגינה, כשם שהציירים האמפרסיוניסטים תרגמו התרשמותיהם לצבעים על גבי בדים.

מאפיינים מוסיקליים לסיכום:

 * שימוש בטריטון כאלמנט צבעוני

·         פרלליזם – שימוש במרווחים ובאקורדים מקבילים לתחושת צבע.השימוש באקורדים יכול להעשות מחוץ להקשרם ההרמוני הקלאסי לשם השגת צבעים חדשים. ניתן לומר שהאמפרסיוניסט מערב הרמוניות זו בזו כמו שהצייר מערב כתמי צבע ויוצר תמונה שלמה.

·         תזמור צבעוני- שימוש נרחבבכלים בעלי גוון רך וכהה בנסיון לתרגום מראות לצלילים- קרן אנגלית, אבוב, חליל, נבל, ויולה. (במיוחד כלי נשיפה מעץ) וכן באפקטים "פעמוניים".

·         טונאליות מורחבת- שימוש בסולמות המטשטשים את התחושה הטונאלית: מודוסים, טונים שלמים, כרומטיקה.

·         שימוש בסולמות המטשטשים כל זהות טונאלית – סולם הטונים השלמים, הסולם הפנטטוני, הסולם האוקטטוני והסולם הכרומטי.

·         חופש מובנה- יש חופש בצורה אך היא עדיין קיימת. בניגוד לצורות הגדולות כמו סימפוניה או קונצ'רטו שהיו חביבות על מלחיני התקופה הרומנטית, האמפרסיוניסטיםנטו לצורות קצרות יותר כמו נוקטורנים, ערבסקות ופרלודים.

·         השפעות חוץ אירופיות- כתוצאה של העייפות התרבותית (סוף המאה) חיפשו מקורות השראה חדשים חוץ אירופיים (אסייתיות, מזרחיות). החלו לשמוע גם מוסיקה אפריקאית.

·         היצירות מקבלות שמות ציוריים המאפיינים אותן ולא רק מוצגות כמספר יצירה.

 

בין היוצרים המוסיקליים האמפרסיוניסטיים הבולטים ניתן למנות את דבוסי ואף את רוול (האקלקטי הכתב בסגנונות רבים, בינהם אמפרסיוניזם).

 

 

 

יצירה מספר 2 –קלוד דבוסי – "שעת מנחה של פאון" – 1894 – אמפרסיוניזם:

קצת על דבוסי (1862 – 1918) –יליד צרפת, נחשב למייסד הסגנון האמפרסיוניסטי המוסיקלי. המוסיקה של דבוסי עוסקת באווירה. נוטה להשתמש בטריטון כמרווח המעניק צבע למוסיקה ולא כמרווח הדורש פתרון. נוטה להשתמש גם במודוסים חסרי טון מוביל, בסולם הטונים השלמים (ובאקורד המוגדל המבוסס עליו) ובסולמות פנטטוניים. תזמורו עשיר מאוד בשליטת כלי הנשיפה מעץ ליצירת האווירה. ניתן לומר כי דבוסי הגדיר מחדש את המושג "הצרפתיות" במוסיקה כתגובה לגרמניה הוואגנרית שעד אז הייתה הגורם המשפיע ביותר במוסיקת זמנו. יצירתו "שעת מנחה של פאון" מבוססת על פואמה של מלרמה המתארת הזייה ארוטית של האל פאון, חלומותיו, הרהוריו ותשוקותיו לחיזורי הנימפות בעוד הוא מתענג בשמש אחה"צ וונמלא בערפילי ההזיה. הבחירה בעלילה נועזת זו הייתה פורצת דרך בתקופה, דבוסי מלחין בצורה הנותנת תחושת מצב הזייתית.

מאפיינים מוסיקליים:

·         היצירה נפתחת בנגנית חליל סולו פשוטה – נתינת תחושת בדידות, חלומיות, הזייה.

·         טונאליות מורחבת – הרמוניה לא פונקציונלית – שימוש בדיסננסים וטריטון כאלמנט צבעוני ולא כבסיס למתח כאשר יש ניגודים בין האקורדים.

·         טשטוש רתמי- אין תחושה ברורה של משקל או תיבות וזה יוצר תחושה של זרימה מעורפלת.

·         מבנה -  אין צורה מוגדרת אך יש חזרה על מוטיבים דרך חזרות ריתמיות ומלודיות בשינוי הרמוני, המספקת תחושת מסגרת. דביוסי מצליח ליצור כך צורה ומסגרת תוך שמירה על תחושה חופשית.

·         השראה ממקורות חוץ אירופים- ב1889 נחשף דבויסי במסגרת תערכות רב כלית אומנותית בינלאמית בפריז למוסיקה חוץ אירופאית ממנה שאב השראה רבה ושילבה ביצירתו זו כדוגמת השימוש בסולמות פנטטונים ליצירת תחושה אקזוטית ומרוחקת.

·         דינמיקה- הרוב בפיאנו או מצו פיאנו והפורטה הוא יוצא מהכלל.

·         תזמור-כלי הנשיפה מהעץ מאוד בולטים ביצירה בשל היותם מאוד שונים האחד מהשני בצבע ובגוון. כאשר הצבע מהווה מרכיב כה חשוב במוסיקה, כלים עם צבעים שונים מקבלים עדיפות.

זיהוי: היצירה נפתחת בנגינת חליל סולו אליו מצטרפות קרנות, בסון, 2 נבל ולאחר מכן כל התזמורת. אווירה מאוד חלומית לאורך כל היצירה.

 

יצירה מספר 3–קלוד דבוסי –נוקטורנים לתזמורת (1892-1899)– אמפרסיוניזם:

יצירה בעלת שלושה פרקים כאשר כל פרק שונה מאוד מקודמו. דביוסי מעניק לכל פרק שם המסמל את התחושות שהוא רוצה להעביר תוך יצירת אווירה ציורית. דביוסי מעניק משמעות משלו גם לסוג היצירה – נוקטורנים הינם שירי לילה – אצל דביוסי מושג הנוקטורן רחב יותר.גם יצירה זו מורחבת טונאלית.

פרק 1: "עננים"nuages- דביסי יוצר אווירה בגוונים וצבעים של עננים שמתרפקים זה על זה בשמיים.

·         שימוש חוזר בקרן אנגלית בתפקיד כרומטי המנוגן בטריטון מהתזמורת שמנגנת באחידות רגועה, יוצר תחושה של מתח לא פתור. הקרן מעניקה תחושה של עננים וחמימות קייצית.

·         קווינטות חלולות בכלי נשיפה.

·         פנטטוניקה- מנוגנת בחליל המלוויה בנבל באוניסונו. (השפעות חוץ אירופיות).

·         כרומטיקה לא למטרות מתח רגשי כי אם לצבוע את המוסיקה בצבעים שונים.

זיהוי: נושא כרומטי בקלרינט, מאופק ושמיימי. נשמע כמו המוטיב מהיפה והחיה של דיסני

פרק שני: "חגיגות"fetes- פרק תוסס, קצבי ושמח המתאר קרנבל/ תהלוכה.

·         שימוש בכלים  אגרסיביים יותר כמו חצוצרות, קרנות, כלי הקשה. נגינה משולהבת וחזקה.

·         משחקי דינמיקה שמתארים את התנועה והריקוד שבחגיגה. שומעים את התהלוכה מתקרבת ומתרחקת. חגיגיות מרוסנת אך עדיין שמחה ועליזה.

·         אלמנט מארשי בכלי נשיפה + תרועה הולכת וגוברת מתאר את בוא החגיגה. מוסיקה מאוד קצבית וריקודית.

פרק שלישי: "סירנות"- מתאר את תנועת הגלים על רקע שירתן המרוחקת והחושנית של הסירנות.

·         מקהלת נשים מתפקדת ככלי תזמורתי לכל דבר.

·         אין תחושת זמן מוגדרת, אין מבנה מוגדר.

·         הרמונה מבוססת על אקורדים טונאליים אבל הצירופים שלהם אינם פונקציונאליים אלא צבעוניים.

·         כרומטיקה ואקורדים מוגדלים ומוקטנים.

·         ישנו מוטיב של שני תווים המנוגן לאורך היצירה.

 

 

אקספרסיוניזם (1909, גרמניה)

אקספרסיוניזם בא מהמילה הבעה. זהו זרם באמנות המאה ה20 המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. רווח בעיקר בתרבויות הדוברות גרמנית – גרמניה, אוסטריה, שוויץ.. בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים, זועקים ואלימים יותר – בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם. האקספרסיוניסטים הושפעו מאוד מהמלחמה ומפרויד שם דגש על הפנימי, התת מודע, התשוקות האפלות ולכן  בחרו להתמקד בהבעתיות, באופי. זרם זה בדרך כלל רגשי, כואב ומעוות אם כי שזורים בו הומור וסרקזם. בעוד האימפרסיוניסטים עסקו בעולם החיצוני, תיאורו ויופיו, האקספרסיוניסטים שמו דגש על העולם הפנימי ותארו את רגשותיהם השליליים בדרך כלל בהתאם לרוח התקופה של תחילת המאה ה20. האמן מבטא תחושות סובייקטיביות ולא את המתרחש בעולם כאשר שימת הדגש היא על האינדיבידואל. באמנות הפלסטית - הציירים האקספרסיוניסטים השתמשו בניגודי צבע חריפים, צבעים עכורים, קונטרסטים והגזמות. הם שמו במרכז את האדם (לעומת האימפרסיוניסטים ששמו במרכז את הנוף, הטבע). אפילו תמונות הנוף בצבען החריף וההבלטות הלא שגרתיות ואף לא ראלסטיות השונות יצרו דרמה במקום העדינות האימפרסיוניסטית. זרמים אומנותיים כקוביזם  - פיקאסו ואבסטרקט – קנדינסקי (מוביל הזרם, טען שברצונו שהצייר יצייר כמוסיקאי) מושתתים על האקספרסיוניזם.

מוסיקה אקספרסיוניסטית: שלושת המלחינים המרכזיים הינם שנברג ותלמדיו וברן וברג. שלושתם כונו "אסכולת וינה השניה" המוסיקה שיצרו נבעה מלב ליבו של הרעיון האקספרסיוניסטי ומתוך ההשפעה הפרוידיאנית של שימת דגש על הפנימי תת המודע. הרצון היה לתאר את תחושות האומן הכואבות ביותר (שאפיינו את תקופת המפנה של סוף המאה) מתוך דגש על האינדיבידואל והאישי, האמן מבטא תחושות סובייקטיביות. מאפיינים מוסיקליים:

·         א-טונאליות - מוסיקה נטולת מרכז טונאלי. מאופיינת בתחושת חוסר יציבות גוברת במקום כזאת השואפת לפתרון מכיוון שהדיסוננס לא נפתר. בשיטה זו כל צליל יכול להחשב כטוניקה אך הרעיון הכללי הוא המנעות מטון שליט. (מקביל לציור האבסטרקטי)

·         כרומטיקה, מוסיקה מתוחה.

·         מקצבים משתנים.

·         מוסיקה רגשנית ומלאת אקספרסיה.

·         התקצרות המודל המוסיקלי.

 

יצירה מספר 22–ארנולד שנברג– חמישה קטעים לתזמורת 1912 – אקספרסיוניזםא-טונאלי:

קצת על שנברג (1874 – 1951)– יליד וינה, בן למשפחה יהודית אשר התנצר מנעוריו. עם גילויי האנטישמיות עזב לפריז וחזר ליהדות. שנברג שינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוסיקה בביטול ההררכיה הטונאלית הנהוגה מהבארוק. הוא החל לכתוב יצירות א-טונאליות בהן כל צליל יכול להחשב כטוניקה ובהן בעצם אין צליל שליט. ביצירותיו המאוחרת אפשר לשמוע מוטיבים יהודים – עם חזרתו ליהדות. שנברג טבע את המונח קלנגפרבנמלודי ("מלודיה של גווני הצליל")-עקרון המגדיר את השימוש בצעים כדרך לעיצוב צורה ופראזות מוסיקליות. המלודיה עוברת בין הכלים שונים וכך נוצרים צבעים וגוונים שונים באותה מנגינה כאשר המלודיה בעצם נוצרת ע"י הגוונים ולא בזכות יצירת מתח. הגוון הופך לחלק אינטגרלי לא פחות מגובהי הצלילים ומההרמוניה ואף מחליפם.

חמישה קטעים לתזמורת – חמש יצירות קצרות. הסיבה לכך היא שביצירות א-טונאליות נוצרת מחזוריות המגיעה לידי מיצוי של כל 12 הטונים די מהר ולכן אין צורך להאריכן. כמו כן ליצירות א-טונאליות נטייה להתפזר כך שבכדי לשמור על ריכוזיות הנושא יש לקצר. בכל יצירה מוטיב בולט או יותר הנותנים לקטע צורה ברורה ומסגרת בתוך הטשטוש של הא-טונאליות. אין הרגשה של מרכז טונאלי מאחד או מחבר. ביצירה זו שנברג מחפש קונטרסטים על ידי ריבוי שיאים – התפרצות ואז השתתקות. הוא יוצר תחושה צבעונית גם על ידי פירוק האקורד ופיזורו.  אם כן לסיכום, מאפייני היצירה:

·         אטונאליות- אין תחושה של מרכז טונאלי, לא בתוך הפרקים ולא בין הפרקים.

·         יש קונטרסטים רבים שנועדו להגביר את המתח והעוצמה הרגשית (בדינמיקה למשל)

·         הפרקים הם קצרים ואינטנסיביים. העוצמה הדרמטית מרוכזת. מעביר את הרעיון בצורה תמציתית.

·         לפרקים יש שמות שלקוחים מעולם הפסיכולוגיה והנפש שנועדו לכוון את המאזין לחוות רגש מסויים.

פרק 1:"תחושות מוקדמות" (פיקולו)– קטע מהיר מאוד, מוטיב קצר של תרועת חצוצרות, חזרה על מוטיב רתמי מלודי לאורך זמן. ישנם ניגודים מבחינה מנעדית ודינמית וקיצוניות ברתמוס. היצירה מסתיימת בתרועה.

זיהוי: מתחיל עם מיתרים ומיד כלי נשיפה וקונטרבס – הרבה ניגודים. קטע קצר ורועש המסתיים בפתאומיות.

פרק 2: "זכרונות"- יותר טונאליות מבפרק הראשון - אין קונטרסטים בתזמור הדברים נובעים זה ומזה ופחות מנוגדים. אווירה יותר שקטה ומסתורית כאשר המתח מתפתח באופן הדרגתי ומתון. שילוב כלי העץ והכרומטיקה גם תורמים לאווירה המסתורית.

זיהוי: קטע איטי ושקט. אווירה מסתורית. דרמה שקטה..

פרק 3: "צבעים"(נבל)– שימוש נרחב בקלנגפרבנמלודי – המלודיה עוברת בין הכלים השונים וכך נוצרים צבעים וגוונים שונים באותה המנגינה. שנברג מנסה שהמעבר בשינויי הצבעים יהיה בלתי מורגש. הפרק היווה השראה למלחינים לפני מלחמת העולם השניה באשר ליצירת צבעים שונים. תחושת הזמן אבסטרקטית, זמן מתמשך ללא נקודת אחיזה ריתמית.

פרק 4: "התהפכות"- פרק קצר במיוחד בעל אופי הפכפך ובעל העוצמה רהגשית הגדולה ביותר בכל היצירה. ניגודים בין התפרצויות חזקות ושקט פתאומי. נקודות שיא מנוגדות. אופי היצירה הפכפך מאוד כאשר שמונה התיבות האחרונות מסתיימות בקרשנדו גדול.

פרק 5: "רצ'יטטיב אובליגטו"– פרק בעל פוליפוניה עשירה לכל אורכו. ישנה מלודיה העוברת ללא הפרעה אצל כל הכלים בתזמורת. שנברג עושה שימוש באמצעים תזמורתיים בחיפושו אחר גוון, מרקם, קונטרסט ודרמה. המשקלים מתחלפים– פוליריתמיקה.

 

 

יצירה מספר 4–ארנולד שנברג– פיירו הסהרורי 1912 – אקספרסיוניזם א-טונאלי:

יצירה א-טונאלית. מבנה היצירה- מחזור של 21 שירים מאת המשורר אלבר ז'ירו המתחלק ל3 קבוצות של 7 שירים הנבדלות באווירתן. הטקסט תורגם לגרמנית ממקורו הצרפתי של ז'ירו. מספר על קורות הליצן הסהרורי מהקומדיה דל-ארטה. יצירה מלודרמטית (שילוב של מלודיה עם דרמה) עם אלמנט קומי. הנושא קשור לירח. סוריאליסטי ומופשט.החלק הראשון עוסק באהבה, סקס ודת, החלק השני עוסק באלימות, פשע וחילול הקודש והחלק השלישי עוסק בחזרתו הביתה של הליצן ועברו שרודף אותו. הנושא העוטף את היצירה הוא הירח – סוריאליסטי, מופשט, מאוד קודר ודרמטי בעירבוב עם הומור ציני.

זוהי יצירה לקבוצת כלים ולשירה מדוברת – זמרת בטכניקת הsprechgesang– תפקיד הקול כתוב בתווים מדוייקים  עם סימןX  על התווים מכיוון שרצה להשיג אפקט דיבורי שתורם במניעת תחושת מרכז טונאלי ועל הזמרת לשמור בדייקנות על המקצב ועל הגובה היחסי של הצלילים, אך לא להחזיק בצליל אלא לנטוש אותו מיד כדי לגלוש ממנו מטה או מעלה באופן שייצור דקלום מוזר בעל אווירה הזויה ההולמת את תפקיד הליצן השיכור הבלתי שפוי בעולמו ההזוי.

מאפיינים:

·         מבנה השירים-  כל שיר בנוי מ3 בתים קצרים. הבית הראשון בן 4 שורות, השני 4 והשלישי 5 (4 4 5) כאשר שתי השורות שמסיימות את הבית הראשון פותחות את השני והשורה האחרונה של הבית השלישי היא השורה הראשונה של השיר. שנברג התמקד במבנה זה מכיוון שבתוך המסגרת הקבועה הזאת הוא יכול היה להלחין בחופשיות בצורה א-טונאלית.

·         ההרכב- זמרת סופרן, המשתמשת בטכניקה של "שירה דיבורית"- טכניקת שירה חדשה שהמציא שנברג. הטקסט לא מושר אלא זהו דיבור דרמטי עם עליות וירידות של הקול. זה מסומן בתווים עם איקסים עליהם. בנוסף, פסנתר, חליל (פיקולו), קלרינט (בס), כינור (ויולה), צ'לו– שמונה כלים המבוצעים ע"י חמישה נגנים כאשר בכל שיר משתמש שנברג בחמישיה זו בקונפיגורציה שונה. תפקיד הכלי הוא מרכזי כמו תפקיד הקול ואיננו רק תפקיד ליווי – התזמורת מנסה להשיג תחושה חלולה, חיוורת, כמו פיירו.

·         אטונאליות – דיסוננטי ומלא כרומטיקה. בנוסף המקצבים משתנים לאורך כל היצירה למניעת תחושת צורה מוגדרת וליצירת דרמטית.

·         "מלודיה של גווני צליל"- המנגינה נפרשת על פני כלים וצבעים שונים.

·         השיר האחרון במקבץ הראשון נקרא הסהר והחולה ובו יש רק חליל וזמרת. יש איזשהו אפקט שדוף בשילוב זה כאשר החיוורון הלבן החולניי הוא אזכור לירח. חליל הוא כלי בעל צליל פחות עשיר וכך מדגיש את החיוורון והחולי.

 

פולקלוריזם

במקביל לאקספרסיוניזם מתפתח זרם סגנוני של פולקלוריזם– המשך של סגנונות פולקלוריסטים שצמחו ברומנטיקה וקבלו במאה ה20 אופי חדש בהתאמה להפתחויות החדשות.פולקלור= תיאור של האספקטים שמאפיינים תרבות מסוימת. במאה ה19 החלה התעוררות לאומית באירופה (אביב העמים) שהובילה לחקר פולקלור ולהשפעותיו באומנות. (דבוז'אק – ריקודים סלבוניים, ברהמס – ריקודים הונגריים) בסוף המאה ה19 החיפוש אחר כיוונים חדשים, הפריצה החוצה מתחומי הקלאסיקה הובילו לשימוש בחספוס הפולקלורי. בעוד שברומנטיקה שילבו אלמנטים פולקלוריסטיים בתחומי היצירה הרומנטית בצורה מעודנת ובנסיון לתרבת את המוטיבים, המלחינים במאה ה20 הסתמכו על הפולקלור כנקודת המוצא אליו מוסיפים אלמנטים. הם לקחו אלמנטים עממיים כמו פנטטוניות, מודאליות, ריתמוסים ייחודיים בנסיון לבטא רגשות חריפים בגוונים הפולקלוריסטים היחודיים. נקודת המחשבה הייתה שככל שהמוסיקה יותר פשוטה ופרימיטיבית כך קל יותר לטפל בה וליצור ממנה יצירה מודרנית.  (בארטוק טען שככל שהמנגינה יותר פשוטה – כך יותר נוחה למניפולציות הרמוניות) . מלחינים בולטים במאה ה20 – בארטוק וסטרווינסקי אשר לוקח את הפולקלוריזם לשלב הבא ביצירתו פולחן האביב – הברבריזם.

 

יצירה מספר 16 –איגור בלה בארטוק –מוסיקה לכלי קשת, הקשה וצ'לסטה(1936-7)– פולקלוריזם אם כי בחלוקה לפרקים השונים ניתן לראותת סגנונות נוספים.

קצת על בארטוק –פסנתרן, יוצר ומחנך – יליד הונגריה, נפטר בארה"ב מלוקימיה. אחת הדמויות הדומיננטיות במוסיקה של המאה העשרים וכנראה גדל המלחינים ההונגריים. ריכרד ואגנר הוציא את הקצב מן המוסיקה הקלאסית ובארטוק הכניס אותו בחזרה תוך שימוש במוסיקת עם וחידושים בתחום התזמור וההרמוניה הא-טונאלית.בארטוק חקר וחווה מוסיקה על בשרו. כחוקר פולקלור נסע לכפרים נידחים בבלקן ובטורקיה, אוסף מנגינות, סיווג אתן וחקר אותן. שאב חומרים ליצירותיו מתרבויות חוץ אירופיות. בנוסף כתב את המיקרוקוסמוס – ספר לימוד פסנתר לילדים המרגילה את האוזן לצבע רב ולטונאליות מסוג שונה מהמז'ור והמינור. הוא מצא מוסיקה כרומאטית בעלת מרכזים טונאליים ומוסיקה פנטטונית – טונאליות לכל דבר.

יצירתו "מוסיקה לכלי קשת, הקשה וצ'לסטה" הינה יצירה פולקלוריסטית פוליפונית. הרכב היצירה- 2 תזמורות מיתרים כפולות, כלי הרשה וצ'לסטה ( פסנתר עם צליל פעמוניים). היצירה מתחלקת לארבעה פרקים:

פרק 1: פוגה (אקספרסיוניסטי)

·         הרמוניה לינארית- הפוגה בנויה לפי מעגל הקווינטות כאשר הקולות נכנסים בזה אחר זה בסטרטו צפוף (סטרטות – הרבה כניסות צפופות) במרווחי קווינטות בשני הכיוונים, כך שנוצרת פרישה כפולה של הקווינטות. בשיא הפרק יש 12 קולות הנעים בו זמנית. הרמוניה לינארית לא ניתן לנתח כאקורדים אלא כקווים ארוכים המקנים ליצירה את האופי הקודר שלה.

·         ריתמוס משתנה- המקצב א-סימטרי המשתלב בפוגה

·         כרומטיקה הרמונית

·         שימוש בטריטון מרכזי היוצר מתח ובעל צבע.

פרק 2:צורת סונטה (נאו קלאסי)

·         פרק תוסס וחי עם שמחת חיים ואנרגיה בלתי נדלית– בארטוק עושה שימוש שונה בכלים העומדים לרשותו – דבר המעניק גיוון תזמורי.

·         ברטוק פיציקטו-  ברטוק המציא פיציקטו חדש הנותן לכלי הקשת גוון של כלי הקשה ע"י תפיסת המיתר בחוזקה ועזיבתו ליצירת אפקט של מכה.

פרק 3: נוקטורן, מוסיקת לילה (אימפרסיוניסטי)

·         פרק אינטימי וצבעוני.

·         הפרק מתחיל בדיאלוג בין שני הקצוות (גליסים)- עם הצליל הדק והגבוה ביותר בתזמורת- קסילופון שנענה ע"י הצליל הכי נמוך וכהה- הטימפני.

·         צורת אבא- שבאמצע יש חזרה לנושא הראשון – הפוגה.

·         מוטיבים אקספרסיביים, מרווחים קטנים.

פרק 4: פולקלוריסטי

·         אנרגטי, חופשי, אווירה צוהלת ושמחה. פרק מאוד חופשי

·         פנטטוניקה

·         פולי ריתמיקה - מקצבים מודרניים .

 

ברבריזם

הקצנה של הפולקלורויזם- שילוב בין המשיכה לאלמנטים פרימיטיביים והשאיפה למודרניזם– אמירה על החברה המודרנית. מוסיקה אגרסיבית ותוקפנית המושפעת מהשבטיות. המקצבים שלה סוערים, שימוש באוטינטים, חזרות מחזוריות, מצלולים של פוליטונאליות וטונאליות מורחבת כשהדגש על גוונים בלתי רגילים. מוסיקה המצליחה לשמור על סדר והגיון במסגרת של כאוס.

יצירה מספר 6–איגור סטרווינסקי–פולחן האביב 1912-1912–ברבריזם מורחב טונאלית:

קצת על סטרווינסקי (1882 – 1971) – מלחין פולקלוריסט יליד רוסיה אשר החל את דרכו כמלחין לבלט קלאסי. הושפע רבות ממורו קורסקוב. הגיע מבית מוסיקלי אך למד משפטים. יצירתו הראשונה לבלט שפורסמה הייתה "ציפור האש" 1909. הייתה זו היצירה הראשונה שהכראוגרפיה שלה כללה אלמנטים "מוזרים". זוהי יצירה טונאלית חרף התזמור השונה והאלמנטים המדוברים.

ב1911 כתב את "פטרושקה" בה נעשב קיצוני יותר באלמנטים ובייחוד מבחינה הרמונית. גם הסיפור אינו של סיפורי אגדות אלא מציאותי יותר – מתרחש בכיכר השוק – מופיע אדם עם תיאטרון בובות ובו נלחמים פטרושקה ופושי על הבלרינה. האקורד המיוחד של פטרושקה מורכב משני סולמות – דבר הנקרא בי טונאליות.

היצירה פולחן האביב הייתה יצירת בלט אשר נוצרה בעבור הבלט הרוסי, יצירה בה מבחינה כראוגרפית, התנועות פרימיטיביות וגסות באופן מכוון בניגוד לפוזיציות המקובלות בבלט הקלאסי (לדוגמא הנחת כף הרגל כולה על הבמה). היצירה מורכבת ממספר סצנות המתארות את אופיו הפראי של האביב. לדברי סטרווינסקי המוסיקה מתארת את הפולחן הפגאני המבוצע בסוף החורף בו יושבים זקני השבט במעגל וצופים בנערה בתולה הרוקדת לפניהם עד מותה כקורבן לאל האביב - אל הפריון והאדמה למען הצלחת היבולים. זהו בעצם הברבריזם- היצירה מותחת ביקורת על הברבריזם והברוטאליות של החברה במאה ה-20 על כך שלמעשה ממשיכים לעשות מעשים ברבריים כאלה גם בחברה המודרנית.ליצירה שני חלקים- 1. הערצת האדמה– טקס השבטים הלוחמים, ריקוד מתוך האדמה 2. הקורבן– הערצת הבתולה הנבחרת וריקוד הקורבן.

סטרווינסקי, בעבודה משולבת עם מנהל וכוריאוגרף הבלט הרוסי, סיפק את המוסיקה המתאימה. העיסוק שלו במוטיבים מתוך שירי העם הרוסיים, יחד עם מה שלמד ממורהו רימסקי קורסקוב ובשילוב היצירתיות והתעוזה שלו הניבו יצירה מיוחדת במינה אשר חוללה מפכה בפני עצמה. מאפייניה המוסיקליים של היצירה:

·         בי טונאליות ופולי טונאליות- הרבה טונאליות ביחד. למשל מז'ור ומינור ביחד, אלמנט שמוסיף צבע. באמצעים אלו מצליח סטרווינסקי ליצור עולם חדש עם צבעים חדשים, מאוד אימפרסיוניסטי.

·         טונאליות מורחבת- כבר לא כמז'ור וכמינור אלא מרכז טונאלי אשר סביבו דברים אחרים – תחושת מרכז אך בצורה מאוד מורחבת.

·         דיסוננסים- מכוונים שלא נפתרים.

·         פנטטוניקה

·         מקצבים ואלמנטים חוזרים.

·         שבירות קצב- סינקופות, משקלים א סימטריים. (המדגישים את השפעות בארטוק על סטרווינסקי)

·         פולי ריתמיקה- מקצבים שונים במקביל.

·         פולקלור- שילוב מנגינות רוסיות עממיות עתיקות– האלמנטים המסורתיים מוצאים מהקשרם ובכך מקבלים אינטרפרטציה שונה לחלוטין בשילוב עם אלמנטים כוחניים ברבריסטיים.

·         שימוש בצלילים נמוכים-  מבטא קשר לאדמה.

·         בפתיחה-  בסון ברגיסטר כ"כ גבוה עד כי לא מבינים איזה כלי זה.

·         תזמור- היצירה מבוצעת לרוב ע"י תזמורת גדולה עם התבלטות של כלי נשיפה כאשר השימוש בכלי התזמורת שונה ומיוחד – עומס לעומת התייחסות בודדת לכלי. בנוסף ייצוג תזמורי לתכנים – עלי נשיפה מעץ המתקשרים לאדמה.

הדיסוננטיות והחדשנות הקצבית והכראוגרפית חוללו שערורייה בביצוע הבכורה של היצירה בפריז ב1913, כאשר הקהל המזועזע הגיב במחאות נמרצות והתפרעויות.

בפולחן האביב, סטרווינסקי הרגיש שהגיע לשיא היצירה הפולקלוריסטית-ברבריסטית שלו ומאז כתב יצירות נאו קלאסיות בלבד.

 

ניאו קלסיציזם

ההתפתחות אשר ארעה במאה ה20 בעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בהתאם לרוח התקופה –zeiygeist– המבטאת את הרצון הנאו קלאסיציסטי לחזור לבסיס הישן שיוכל לשמש כרקע ליצירות החדשות. באומנות הפלסטית ניתן לראות חזרה לריאליזם דרך הארט נובו. נאו קלאסיציזם במוסיקה -  הכוונה לסגנון השואב את הבסיס האסתטי שלו מתקופת הבארוק ומהתקופה הקלאסית במוסיקה ויוצק לתוך אותן תבניות, מתקופות אלה, תכנים חדשים תוך כדי ביטוי מפוכח וענייני אשר מנוגד באופיו לביטוי הסובייקטיבי הרגשני שאפיין את התקופה הרומנטית.

הייתה תחושת מיצוי הזרמים הקיימים  - אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם וברבריזם –שהביא לרצון לחזור לקלאסיקה הצורנית והטונאלית. הכתיבה הנאו קלאסית יצרה שילוב בין אלמנטים מהעבר כמו: צורות, תכנים, עקרונות, סדר טונאלי ומרקם לבין מאפיינים חדשים כגון: שפה הרמונית נועזת יותר, שבירות משקל, תזמור פיקנטי וכו'... כלומר, יצרו המשכיות לקלאסיקה ולא חיקוייה – כתיבה ברוח התקופה החדשה מתוך מבט לאחור. מאפיינים:

·         מיצוי התמור העמוס – שאיםה לצליל קאמרי בתזמור שקוף– הרכב מצומצם יותר המורכב מכלים עתיקים יחסית (התעוררות מחדש של הצ'מבלו למשל).

·         חזרה לצורות קלאסיות. (פוגה, סימפוניה) וחידוש משמעותן

·         חזרה לטונאליות.

·         קווים פשוטים וצנועים יותר  - פיסוק – שאלה, תשובה,

·         שאיפה לפתרון המתחים במוסיקה.

·         חיפוש אחר ריתמיקה (משקלים סימטריים) צורה ומרקם פשוטים וברורים.

·         שימוש בקונטרפונקט ובפוליפוניה מסורתיים אצל מלחינים עכשוויים

·         Gerbrauchs music - מוסיקה שימושית ולא ריגשית- מוסיקה לא רומנטית ומשתפכת לפי מצב רוח המשקפת מצב רגשי אלא מוסיקה פוליפונית ביסודה – לכל אחד יש מה לנגן ותםקיד, בצורה ניאו באכית – ניאו בארוקית. המטרה הייתה לשם המוסיקה, לסיפוק הנאה ולא להשפיע על הנפש תוך חיטוט בנשמה. נגינה לשם נגינה. אנטי רומנטי.

·         צייטגייסט- רוח התקופה. כינוי לאוסף רעיונות, מוסכמות, דעות והשקפות עולם המאפיינים תקופה מסויימת. בתקופה מסוימת אמנים שונים יוצרים באוירה דומה. בתקופה הנאו קלאסית הרצון היה לחזור לבסיס הישן כך שיוכל לשמש כרקע ומסגרת ליצירות החדשות.

 

יצירה מספר 23 – מוריסראוול - "קברו של קופרן" (1914-1917)– נאו קלאסי (נאו בארוק) טונאלי:

קצת על ראוול -  מלחין צרפתי, ידוע במיוחד במוסיקה האימפרסיוניסטית שחיבר בה שילב מרכיבים פולקלוריסטים כגון ג'אז אמריקני, שירי עם בסקיים ומוסיקה ממזרח אסיה. היה פסנתרן וירטואוז אשר המשיך את המסורת הוירטואוזית של ליסט אל תוך המאה ה20.  יש הרואים קשר בין ראוול ודביסי אבל בעוד דביסי היה סגור והכניס את הצליל העצמי שלי בכל יצירה עד לכדי הרמטיות במהותו הצבעונית והאימפרסיוניסטית ,ראוול היה מגוון ופתוח לסגנונות אחרים כאשר ידע להפוך כל צליל אקלקטי לשלו. היה מתזמר נפלא אשר כתב בצורה מדוייקת להפליא תוך ליטוש לעומק של האלמנטים השונים. הוא היה אימפרסיוניסט ונאו קלאסי גם יחד. היצירה "קברו של קופרן" נכתבה במקור לשישה פרקים של פסנתר לזכר חבריו של רוול שנספו במלחמת העולם הראשונה. בשלב מאוחר יותר תזמרה ראוול לארבעה פרקים לתזמורת. ביצירתו זו אינו מנסה ליצור חיקוי של העבר אלא לוקח את העבר וצובע אותו בצבעיו שלו. זוהי מעין יצירת בארוק של המאה ה20.

ניתן לראות מאפיינים ניאו קלאסיציסטים נוספים ביצירה:

·         שם הסוויטה – קופרן היה קומפוזיצטור צרפתתי מתקופת הבארוק. הסוויטה נכתבה על רוחו של קופרן כאשר ראוול מנסה להחיותו מחדש וכך הופך את היצירה לנאו-בארוקית.

·         שימוש בצורות עתיקות של ריקודים האופיינים לתקופתו של קופרן. (ארבעת הפרקים - פרלוד, פורלן, מינואט, ריגודון) היצירה כתובה כסוויטה עתיקה המכילה כוראל ופוגה.

·         היצירה נכתבה במקור לפסנתר ואחר כך תזמר אותה לתזמורת יחסית קטנה.

·         היצירה היא טונאלית אך יש שימוש בדיסוננסים- אקורדים מוגדלים ומוקטנים, סקונדות וספטימות, ספטאקורדים מקבילים הנותנים אווירה קלילה ואימפרסיוניסטית ומלודיה כרומטית צבעונית.

על הביקורת שהושמעה כנגדו על היצירה הקלילה והמהורהרת לעתים שחיבר על נושא קודר כל כך השיב ראוול: "המתים עגומים דיים בדומיה הנצחית שלהם."


יצירה מספר 23 – סרגיי פרוקופייב -  הסימפונייה הקלאסית (1916-1917) - נאו קלאסי טונאלי:

קצת על פרוקופייב – יליד אוקראינה, בנם של אגרונום ופסנתרנית – כותב ומנגן מילדות. פרוקופייב היה יוצר ייחודי שנהג בכתיבתו המוסיקלית בדיוק ובתכנון שאין למעלה מהם. פרוקופייב מצא את הדך לדבר אל הקהל הרחב, מילדים ועד מבוגרים, בלי לוותר על עקרונות היצירה המודרניים שאימץ לכתיבתו, הכוללת רכיבים של אירוניה והומור.   יצירתו "הסימפוניה הקלאסית" נחשבת לצירה הנאו קלאסית הראשונה. הנושא הוא מז'ורי ופיתוחו מתחיל במינור. פרוקופייב רצה להיות היידן של הדור החדש ולכן חיקה את סגנונו. היצירה היא רפרנס מובהק לתקופה הקלאסית במוסיקה. כתובה בסגנון קלאסי אך מודרנית בהרמוניה שלה ובמקצב. כתיבת סימפוניה זו היה נסיונו הראשון לכתוב ליד השולחן מבלי לגשת לפסנתר מתוך רצון להלחין מחדש את העבר.

היצירה כתובה בצורת סונטת אלגרו והיא בעלת ארבעה פרקים קצרים יחסית לסימפוניה:

פרק 1: צורת סונטה הקלאסית -  אקספוזיציה והצגת הנושא – פיתוח מוטיב במודולציות – ורפריזה. הפרק סוער ומלא התרחשויות. יש סקוונצות ומודולציות רבות בתוספת רתמוס חזק.

פרק 2: מינואט בארבע רבעים בצורת aba כאשרהפרק מתחיל באופן מאופק בצעדים בכלי הקשת בשילוב מז'ור ומינור. ישנו מוטיב חוזר והפרק מסתיים בדעיכת הצעדים שליווו את תחילת הפרק.

פרק 3: גאבוט- ריקוד צרפתי. הפתעות הרמוניות לכל אורך הפרק כאשר באמצעו יש בס הנשאר בכללי הנשיפה לאורך זמן.

פרק 4: פינלה, סונטה מהירה מאוד בה הסולמות עולים ויורדים, מה שלא היה נהוג באותה תקופה. הפרק עליז, שגרתי ושמח – עוד מאפיין לא שגרתי לתקופה.

המאפיינים הנאו קלאסיים של היצירה:

·         טונאליות

·         רתמיקה פשוטה – מקצבים קבועים וסימטרים

·         שימוש בסולמות

·         תזמור פשוט ומצומצם להשגת צליל קאמרי כאשר התזמורת שקופה ולא מנופחת

·         יש שימוש בהרמוניות מודרניות ומקצבים מודרניים.

זיהוי: מזכיר את מוצרט והיידן, נשמע קלאסי.

 

יצירה מספר 7– איגור סטרווינסקי - פולצ'ינלה (1917-1920) - נאו קלאסי טונאלי:

המוסיקה מבוססת על קטעים שהזמין ממנו דיגיאלב (הכוריאוגרף של הבלט הרוסי) אשר הציע לסטרווינסקי לעבד כתבי יד מהמאה ה17 לכדי יצירה לבלט – רה-קומפוזיציה של יצירות של פרגולזי. היצירה מזכירה קצת קונצ'רטו גרוסו – ישנן שתי קבוצות – קטנה לעומת גדולה, הנמצאות בדו שיח בינהן. חרף האופי המאוד קלאסי של היצירה ישנם מקומות בהם ההרמוניה אינה מסורתית וניתן לשמוע את צבעו הייחודי של סטרווינסקי. היצירה חודשה עם שינויים ותוספות דיסוננסים. מקור הסיפור בקומדיה דל ארטה- גברים שמחזרים אחרי אותה אישה הרבים אחד עם השני כאשר פולצ'ינלה הוא הטיפוס שכולם מסדרים אותו אבל בסוף מסדר את כולם. חשיבות היצירה טמונה בכל שהיא פותחת את התקופה השניה בחייו האומנותיים של סטרווינסקי  -  עזיבת המוטיב הברבריסטי והלחנה בצורה נאו קלאסית. הוא טען כי פולצ'ינלה עבורו היוותה חקר של העבר. היצירה מורכבת משבעה חלקים:

1.       סינפוניה (פתיחה מתקופת הבארוק)

2.       סרנטה

3.       סקרצ'ינו

4.       טרנטלה (מהיר מאוד, מחול איטלקי, משקל משולש)

5.       טוקטה

6.       גבוט (ריקוד מתקופת הבארוק)

7.       סיום: מינואט ופינאלה

מאפיינים ניאו קלאסים:

·         הרכב: תזמורתי קאמרי ללא קלרינט וכינורות בתוספת זמרים - סופרן וטנור.

·         גישה פוליפונית של קווים צנועים ומוסדרים.

·         שימוש בצורות מהבארוק. (היצירה מזכירה קונצ'רטו גרוסו כי דו שיח בין שתי קבוצות)

·         נשמעת קלאסית אך עם מקומות בהם ההרמוניה אינה מסורתית.

·         שימוש במוטיבים עתיקים ועממיים

·         מבוססת על מוטיבים של פרגולזי, מונטוורדי ואחרים.

זיהוי: נשמע קצת רוסי, מאוד קלאסי, זמר טנור וזמרת סופרן מפציעים מדי פעם.

 

יצירה מספר 12– ארנסט בלוך - קונצ'רטו גרוסו מס'11924 - נאו קלאסי, נאו בארוק טונאליות מורחבת:

קצת על בלוך (1880-1959): מוסיקאי יהודי שנולד בשוויץ וחי הרבה שנים בארה"ב. מנתח, מורה, קומפוזיטור – עקר לארה"ב ונפטר שם מסרטן. רבות מיצירותיו, וביניהן הנודעות ביותר שלו, מושפעות מן הליטורגיה היהודית ובעיקר החסידית – פחות בשל ציטוטים אלא יותר בשל בחירת הסולמות הפנטטוניים והאותנטיים של הסגנון היהודי. בלוך היה קומפוזיטור אקלקטי במיוחד וההשפעות השונות שספג באו לידי ביטוי ביצירותיו. הנאו קלאסיציזם אינו ז'אנר אחיד אלא רעיון כללי, כאשר כל מלחין לוקח את הזרם למקום אחר לגמרי. בלוך נטה לקחת את יצירותיו אל כיוון היהדות. כחלק מהגל הנאו קלאסי (נאו בארוק) חזרו גם לצורת הקונצ'רטו גרוסו – בו יש חטיבות בדו שיח ביניהן – אחת גדולה יותר ואחת קטנה. בלוך כתב שתי יצירות הנקראות קונצ'רטו גרוסו, אנו עוסקים בראשון הכתוב לתזמורת כלי קשת ופסנתר אובליגטו המשמש כמלווה חיוני לתזמורת, תפקיד כמעט סולני אך ללא סולו ממשי. היצירה מחולקת לארבעה פרקים המתארים את סיפור חייו של בלוך ותלאותיו עד להתאוששות מהסבל שחווה.

1.       פרק ראשון – פרלוד – כל המיתרים יחד בעוצמה, מהיר וכבד. ריבוי אקורדים בעליה.

2.       פרק שני – אלג'ה – קינה –מינור, מלנכולי ומתערסל. הפרק השני מזכיר את הרומנטיות והוא נקרא קינה. יש שימוש במוטיב קצר שחוזר דוגמת אנחות הכינור.

3.       פרק שלישי –. Pastorale and rustic– פסטורליות וריקוד כפרי במשקל משולש – מוטיבים יהודיים.

4.       פרק רביעי – פוגה בעלת אופי יהודי בחזרה על הנושא הראשון.

מאפיינים נאו קלאסיים:

·         הרכב: תזמורת מיתרים ופסנתר אובליגטו. הפסנתר בעיקר מנגן בס אובליגטו, ליווי. הפסנתר כתחלופה מודרנית לצ'מבלו.

·         חזרה לצורה מהבארוק- קונצ'רטו גרוסו הוא מבנה תזמורתי שבו הנושא עובר מנקודה גדולה לקבוצה קטנה ומתנהל דו שיח בינהן.

·         טונאליות מורחבת

·         שימוש במוטיבים רומנטיים- עם הרמוניה מודרנית.

 

יצירה מספר 9– פאול הינדמית'– מוסיקה קאמרית קטנה - Kammermusik1922-1927 - נאו קלאסי– מוסיקה שימושית – אלמנטים טונאליים:

קצת על הינדמית' (1895-1963) – איש רב פעלים – נגן (ניגן על 12 כלים שונים) מלחין ומחנך אשר כתב ספרי תאוריה.יצירותיו המוקדמות חוברו בניב רומנטי, אחריהן יצר יצירות אקספרסיוניסטיות קרובות לסגנונו המוקדם של שנברג ובהמשך הלחין בצורה נאו קלאסית המסתמכת יותר על השפה הקונטרפונקטית של באך ופחות על הקלילות הקלאסית של מוצרט. (נקרא "הבאך של המאה ה-20"). הינדמית' כתב מוסיקה שימושית - מוסיקה לא רומנטית ומשתפכת- מוסיקה שהיא פוליפונית ביסודה ומנוגנת מטעמים חברתיים לשם המוסיקה וההנאה בלבד. טען שהמוסיקה היא פעילות אנושית שאנשים זקוקים לה ושמפעילה אנשים. בסוף שנות השלושים כתב הינדמית' ספר עיוני בשם "אמנות הקומפוזיציה המוסיקלית" אשר גולל את טכניקת היצירה שהינדמית' נקט בה בשנות ה30 וימשיך בה עד סוף חייו. בחיבור בהוא מדרג את כל המרווחים המוסיקליים מן הקונסוננטי ביותר עד לדיסונטי ביותר (היחסים האקוסטיים של הצלילים ומדית ההשתלבות שלהם).

הינדמית' טען כי מוסיקה א-טונאלית אינה טבעית מכיוון שהאוזן מחפשת תמיד מרכז טונאלית. לכן פיתח שיטה זו  - המבוססת על היחסים האקוסטיים בין הצלילים - סדרת הטונים העיליים. הינדמית' חילק את האקורדים לשתי קבוצות: אקורדים שמכילים טריטון ואלה שלא כבסיס למתח והרפיה. ברגע שיש טריטון הוא דינמי ומחפש פתרון. כך ניתן לבנות פסוק מוסיקלי לפי דרגת המתח ההרמונית. עם סיום גיבוש השיטה ופרסום החיבור, חזר הינדמית' לרפרטואר הישן שלו וביצע תקונים בהתאם לתאוריה. יצירתו "מוסיקה קאמרית קטנה"  הינה יצירה פארודית על סיפורי שחרזאדה המחולקת לחמישה פרקים קצרים תוך התייחסות לצורות מוסיקאליות שונות – ואלס, רונדו, פוגה. הפרקים:

פרק 1: "מצחיק" מוסיקה קלילה ומהירה. התבססות על מבנה של ארבעה צלילים.

פרק 2: "ולס" מתחיל עם בסון, קרן יער וקלרינט. נשמע מעט ג'אזי בהתחלה, בעל משקל משולש.

פרק 3: "שקט ופשוט (קצוב, כמו הליכה).

פרק 4: "מהר" פרק קצר מאוד ואינטנסיבי.מוטיב חוזר העובר מכלי לכלי.

פרק 5: "מאוד חי" דיסוננסי מאוד.

מאפיינים נאו קלאסיים:

·         העדפה לצליל קאמרי על פני תזמורת ענק - חמישיית כלי נשיפה: חליל, אבוב, קלרינט, בסון, קרן יער.

·         הפרקים קצרים יחסית תוך התייחסות לצורות מוסיקאליות שונות כגון הפוגה והרונדו. מאפיין פחות נאו קלאסי – לא תמיד מורגש המרכז הטונאי.

·         מוסיקה אובייקטיבית, אנטי רומנטית– מוסיקה שימושית.

·         המוסיקה הנאו קלאסית דורשת פתרונות לדיסוננטים. הינדמית' לפי הטכניקה ההייחודית לו, מציע פתרונות (קדנצות) לא קונבנציונאליים מתוך תפיסה של טונאליות מורחבת ודחיית הפתרון הטונאלי לדיסוננסים.  הקדנצות נותנות תחושת מרכז והקלה.

יצירתו של הינדמית' נחשבה "בולשביקית" ונשמעה למלחינים הגרמניים יותר מדי משונה ובלתי מוכרת וכן החידושים שלו לא התקבלו. נוסף על כך היה נשוי ליהודיה ולכן נרדף ע"י הנאציה במלחמת העולם השניה וברח לשוויץ ולארה"ב. בסוף חייו חזר לגרמניה שם נפטר ב1953.

 

דודקפוניה

שיטת קומפוזיציה שגובשה ע"י שנברג ב1922שכללה שורה שבה מופיעים כל 12 הטונים בסדר מסויים החוזר על עצמו ואשר עליו נשענת כל היצירה. השיטה בוססה על סגנונו המוסיקלי ועל טכניקות עתיקות לכתיבה.לשנברג היה חשוב לגבש שיטה מסודרת כתחליף למרכז טונאלי והרמוניה פונקציונאלית מתוך הצורך של ארגון וסדר בתוך החופש האקספרסיוניסטי. שיטה זו נקראת "שיטת 12 הטונים". היא מציגה שורה כרומטית של 12 צלילים המתייחסים זה לזה בלבד כאשר המלחין יוצר שורה של 12 צלילים לבחירתו המהווים בסיס להלחנה בדומה לסולם הייחודי בלבד לאותה יצירה. כל סדרה כזו היא דפוס אשר במסגרתו אין לחזור על אותו הצליל וניתן להשתמש בה בארבע צורות – המקור, ההיפוך(סרטן), הראי (הפיכת המרווחים) והיפוך הראי – לכן סך הכל יש 48 שורות. החשיבות בשיטה זו היא על המרווחים ולא על הצלילים עצמם. כך ניתן היה לקבל מגוון רחב של מלודיות ורתמוסים שונים בעלי חוקיות וארגון האופיינים לאקספרסיוניזם. הדודקפוניהמהווה את הדוגמא הראשונה למוסיקה סיראלית– ( סיריה = סדרה) במוסיקה הדודקפוניתנעשה שימוש בסדרת צלילים מסויימת אשר אסור לסטות ממנה ואשר החזרות עליה נעשות בצורה מובנית, סדרתית, סיריאלית. השיטה אפשרה את המשך גיוון המוסיקה המערבית– המחשבה האופקית (מלודיה) אל מול האנכית (הרמוניה) – ללא צורך בטונאליות המסורתית. שנברג ביחד עם תלמידיו ברג ווברן  - האסכולה הוינאית השניה – היו ממקדמי ומשתמשיה העיקריים של שיטה זו.

יצירה מספר 13– אנטון וברן –5 קטעים לתזמורת אופ.101913 –אקספרסיוניזם, פוינטליזם– א-טונאלי.

קצת על וברן (1883-1945)  - מלחין אוסטרי יליד וינה, היה תלמידו של שנברג ולימים הפך להיות חלק מהאסכולה הוינאית החדשה שכללה אותו, את מורו שנברג ואת חברו לספסל הלימודים בכתת שנברג – אלבן ברג. ברג ושנברג השפיעו רבות על סגנונו המוסיקלי של וברן. וברן השתמש בדודקפוניה וכתב בצורה מאוד מתמטית תוך עיסוק בעניינים צורניים וסימטרים - כך שהפך לנקודת מוצא עבור מלחינים אחרים שבעתיד חיפשו את הסריאליות. וברן סלל את הדרך למוסיקה האלקטרונית. הוא היה אדם מעורער בנפשו. יצירתו 5 קטעים לתזמורת אופוס 10 אינה יצירה דודקפונית מכיוון שהטכניקה טרם הוגדרה עד לשנות ה20 של המאה אך אנו מביאים אותה כאן כדוגמא מכיוון שוברן המשיך בדרכו ויצר יצירות דודקפוניות. יצירתו זו הינה סגנון המופשט והאבסטקרטי עם נגיעות פוינטליסטיות – נקודות צליליות היוצרות תמונה שלמה. וברן הרגיש באותה התקופה כי לאחר שהציג את 12 הצלילים נגמרה אמירתו ולכן היצירה כה קצרה – ניתן לומר שהיה הקיצוני ביותר חבריו לאסכולה בהסקת המסקנות מהא-טונאליות. מאפייניה המוסיקליים של היצירה:

·         תזמורת קאמרית מצומצמת ללא כפילויות כלים.

·         מיניאטוריזציה של הצורה - הקווים בין הצלילים מיניאטורים.  "רק מי שיכול לשמוע באנחה אחת רומן שלם יבין את המוסיקה הזאת" (שנברג)

·         מינימליזם- פרקים קצרצרים ותמציתיים. הפרק הרביעי למשל מורכב מחמש תיבות.

·         הצורה מתבססת על הגוון ואופי הצליל, הצבע הוא האלמנט המבני ביצירה.

·         מלודיה של גווני הצליל ואופיו (קלנדפרבנמלודי)

·         א-טונאלית.

·         דינימיקה שקטה, התמקדות בפיאנו אינטימי.

·         מוסיקה היפר רומנטית- מופשטת– תוצאה של רומנטיקה מאוד עמוקה בה הפורטה הוא החריג ומשמש להבעת רגשות בצורה קיצונית.

·         פוינטיליזם-היא טכניקה שהתפתחה בצרפת ואשר סיגלו לעצמם מספר ציירים צרפתיים השייכים לזרם הפוסט אימפרסיוניזם. שיטתו של הצייר העושה שימוש בטכניקה זו היא לכסות את התמונה בנקודות ובכתמים זעירים מבודדים של צבענים טהורים שנמשחו זה בצד זה. כשיצפו בתמונה ממרחק מסוים יתמזגו נקודות הצבע ותיווצר אשליה אופטית, כך שהתמונה תיראה נהירה ורוטטת יותר בשלל צורות וגוונים. מספרמלחינים ניסו לאמץ את הפוינטיליזם אל חיק המוזיקה בחברם יצירות הכתובות ב"נגיעות" של צלילים בזו אחר זו – מתן אינדיבידואליזציה לכל צליל כאשר בינהם מחברים קווים מיניאטורים.המפורסם שבמלחינים אלה היה אנטון וברן. יש לציין כי ההפוינטליזם המוסיקלי נחשב לפוסט וברני אם כי הזרם מאוד הושפע ממנו.

 

יצירה מספר 7– שנברג – הפליט מגטו ורשה 1947  - אקספרסיוניזם, דודקפוניה

היצירה מבוססת על עדות ניצול שואה – ב1947 פגש שנברג פליט מגטו וארשה והלחין את סיפורו העוסק בקצינים גרמנים שירו ביהודים בחדר מלא גופות בעוד הגרמנים צועקים "לספור"! כל אלו שנותרו בחיים פרצו בשירה ספונטאנית של קריאת שמע ישראל. היצירה הינה אקספרסיוניסטית וכתובה בטכניקה דודקפונית.  היצירה היא התרסה אישית של שנברג כנגד הגרמנים שסרבו לקבל אותו בשל היותו יהודי. מאפייניה:

·         זוהי יצירה לקריין, מקהלה ותזמורת המורכבת מקרן יער, נבל, כינור ו-2 ויולות.

·         לקריין תפקיד בהבעת האקספרסיוניזם דרך שירה דקלומית – הקו לקריין כתוב בתור שורה אחת עם עליות וירידות.

·         תפקידי הכלים: הנבל מנגן צליל קבוע (העשירי בסדרה), קרן היער בפיאנו, הכינורות והויולה יוצרים אקורד רקע החוזר על עצמו.

·         נכתב בשלוש שפות – קריין באנגלית עם קריאות בגרמנית ומקהלה הנכנסת בשירת שמע ישראל בעברית.

·         מוסיקה ציורית- התזמורת מתארת את מילות הקריין

·         נכתב בשיטה הדודקפונית החמורה אך עם זאת מאוד אמוציונאלי ומביע רגש. ראשית השורה הדודקפונית בקו המנוגן ע"י קרן היער בpp בתחילת שמע ישראל המושר לקראת הסוף. השורה עצמה מבוססת על מרווחים שישפיעו רגשי על המאזין כאשר החלק הראשון בה יוצר אפקט של תרועה.

·         שימוש באקורד אחד – הגברת התחושה הטונאלית ואלמנטים פסיכולוגיים.

·          הצורה מאוד חופשית כאשר הטקסט והלך הרוח הטקסטואלי קובעים את הקצב.

·         קונטרסטים- גבוה לנמוך, חזק לחלש, מהיר לאיטי. הניגודים מדגישים את הדרמטיות.

·         ביצירה זו שנברג חורג מהכללים וחוזר אל הכללים.

 

אקלקטיסיזם

במאה ה20 מתגבש האקלקטיזם המוסיקלי כאשר מובילו הינו אוליבייה מסיאן. האקלטקיזם מניח את היסודות לפוסט מודרניזם ובשנות ה70 והשמונים הופך למאפיין עיקרי שלו. אלמנטים הלקוחים ממקומות שונים ומתחברים לכדי יצירה אחת. מלחינים רבים נוטים לשלב בתוך היצירות שלהם טכניקות וסגנונות שונים וכך נוצר ז'אנר רב סגנוני חדש. ליקוט אלמנטים עתיקים וחדישים מעולמות שונים ליצירה אחת.



יצירה מספר 11– אלבן ברג – קונצ'רטו לכינור "לזכרו של מלאך"  1935–דודקפוניה, אקלקטיציזם

אלבן ברג, ביחד עם מורו ארנולד שנברג ותלמידו של שנברג אנטון וברן היה חלק מן האסכולה הוינאית השניה. כמו חבריו לאסכולה, בשנים שלפני מלחה"ע הראשונה ומיד אחריה, הלך והתרחק מן המערכת הטונאלית ועבר לכתוב מוסיקה א-טונאלית ובהמשך מוסיקה דודקפונית או סיריאלית. ברג היה בו זמנית מודרניסט ורומנטיקן ומעטים השתוו לו בעושר יצירתם. הקונצ'רטו לכינור "לזכרו של מלאך"- הוא אולי יצירתו המפורסמת ביותר. הוקדש לזכרה של מאנון גרופיוס, בתם של ולטר גרופיוס ואלמה מהאלר שנפטרה בגיל 18 ממחלה קשה. היצירה משקפת את הייסורים שעברה בגסיסתה.ליצירה ארבעה פרקים:

1.       פרק ראשון: פתיחה מיתרים פתוחים בכינור בקווינטות – סימבוליות לתחושת "בראשית" ולאר מרווחי טרצה על סוגיה השונים.

2.       פרק שני:  "התחלת הקטסטרופה" הכינור מנגן בצורה תזזיתית וחסרת מנוחה. דרמטי ביותר עם סולמות עולים ויורדים, פרזות מקוטעות ודיסוננסים המכניסים לאווירה מורבידית.

3.       פרק שלישי: גם הוא מתאר את נעוריה של העלמה ומותה במוטיב דודקפוני – דעיכת הכינור אל מול התזמורת. כאשר עצם ההצבה של כינור בודד מול התזמורת הגדולה מבטא את תחושת חוסר האונים של הנערה הצעירה המתמודדת עם המוות הקרב.

4.       פרק רביעי ואחרון: עילוי נשמתה של העלמה המיוצג במוטיב ההרמוני מן הכורל של באך.

זוהי יצירה אקלקטית (לקטנית) המשלבת בתוכה אלמנטים מעולמות שונים ומתחברים לכדי יצירה אחת:

·         ברג משלב בסיס רומנטי עם דודקפוניה – כלומרמשתמש ביצירה זו בשיטת 12 כאשר השורה הדודקפונית מושתת על אלמנטים טונאליים– התווים הראשונים בסדרה הם טרצות, מרווחים בעלי צלצול נקי וטהור. אם מדלגים על כל צליל שני מקבלים את הקווינטות שמייצגים המיתרים הפתוחים בכינור – כלומר השורה מורכבת מכל סוגי האקורדים. ארבעת הצלילים האחרונים לקוחים מפתיחת הכוראל של באך "רב לי".על  בסיס הסולם הדודקפוני בונה ברג הרמוניות מסורתיות.

·         ברג משלב שיר עם אוסטרי המנוגן בקרן ובא להראות את תמימות הנערה האוסטרית שנלקחה בטרם עת ביחד עם ציטוט מכוראל של באך "רב לי" העוסק בייסורים בלתי נסבלים ובהליכה לעבר המוות. ארבעת הצלילים האחרונים בסדרת הטונים לקוחים מפתיחת הכוראל. ברג משתמש בו גם בגלל התוכן וגם בגלל השימוש של הנדיר של באך בתחילת הכוראל בטטרקורד של טונים שלמים וכן הירמונו הדיסוננטי רווי הצער של באך אותו מצטט ברג בסוף הקונצ'רטו.

·         השפעות נאו קלאסיות - שימוש בצורות קלאסיות- סקרצו, סונטה, לנדלר (מתחיל עם משקל משולש).

הקונצ'רטו בוצע לראשונה בידי הכנר לואי קראסנר ב19 באפריל 1936. ברג לא זכה לשמוע את ביצוע הבכורה כיוון שמת, כנראה כתוצאה מהרעלת דם שגרמה לו עקיצת חרק, בערב חג המולד 1935 בגיל 50.

 

יצירה מספר 14– אוליבייה מסיאן – רביעיה לקץ הימים 1941 - אקלקטיסיזם

קצת על מסיאן: יליד צרפת שפעל מתחילת המאה ועד לשנות התשעים. ידוע כמלחין אקלקטי ומוביל מרכזי בז'אנר רב סגנוני זה. יצר סינתזות של אלמנטים שונים: ריתמוסים הודים, מוסיקה פרואנית, וכן עסק בניתוח יצירותיהם של באך ודבוסי ושילובם בתוך עבודתו. היה קתולי אדוק, נגן עוגב וירטואוז וממומחה לציפורים. מסיאן הוקסם משירת הציפורים, ראה בהן את המוסיקאיות הגדולות  ביותר ואף רשם בתווים שירת ציפורים מרחבי העולם ושילב תעתיקים של תיווי זה ברוב יצירותיו. המקורות ליצירותיו התבססו סביב אמיתות

יצירתו של מסיאן מורכב מקצבית (רתמוסים מהמוסיקה ההודית ואלמנטים מהתרבות הפרואנית), ומבוססת הרמונית ומלודית על מודוסים בטרנספוזיציה מוגבלת שהיו חידוש של מסיאן עצמו. השימוש החדשני שלו בצע, המושג האישי שלו לגבי היחס בין המן למוסיקה (נטיה למתיחת הזמן כאבסטרקט), השימוש שעשה בשירת הציפורים וכוונתו להביע רעיונות דתיים עמוקים – כל אלו חוברים יחד ליצירת צליל ייחודי מובהק. (מקורות לנושאי יצירותיו – תאולוגיה קתולית, אהבת האדם והטבע).

מסיאן המציא שיטה חדשה המבוססת על מודוסים. טען שיש מודוסים שניתן לטרנספז דוגמת מודוס הטונים השלמים, ויש מודוסים שלא ניתן לעשות להם טרנספוזיציה מכיוון שהמרווחים לא משתנים – דוגמת הסולם הכרומטי. בשיטתו זו לקח סולם שניתן לטרנספוז והרמן בצורה הבאה: לוקח את הסולם ומטרנספזו קוורטה למטה, טרצה גדולה למעלה וקוורטה מעל – כל אלו ביחס לסולם המקורי. בחיבור של כל הטרנספוז ביחד נוצר ההרמון – בניית אקורדים דרך טרנספוז סולמות. בנוסף, המציא שיטה חדשה ליחס לרתמוס - טוען כי יש רתמוסים הפכים שניתן לקבל משהו שונה בהפיכתם, וכי יש כאלו בלתי הפיכים. הוא נוהג במידת מה בחופש ברתמוס ובאופן כללי מתייחס לזמן כאבסטרקט כך שאין אצלו חלוקה למקצב ברור והזמן מעורפל ולא מוגדר. מסיאן היה המורה של בולז ושטוקהאוזן – הדור הצעיר של האוונגרד.

בשנת 1941 נלקח מסיאן בשבי הגרמנים ובמחנה השבויים חיבר את "הרביעיה לקץ הימים" לארבעת הכלים שעמדו לרשותו – פסנתר, כינור, צ'לו וקלרינט. היצירה מבוססת על טקסטים נוצרים קתולים - ווקאליזה למלאך המבשר על קץ הימים. קץ הימים המתואר אינו קשור רק לאפוקליפסה  אלא גם לאופן השימוש של מסיאן במושג הזמן – באמצעות מקצב והרמוניה השונים לגמרי מבני זמנו. היצירה מחולקת לשמונה פרקים:

פרק 1: "ליטורגיה של בדולח"- תחושת הזמן חופשית, שימוש בטרילים.

פרק 2: ווקלאיזה למלאך המכריז על קץ הימים.

פרק 3:"שירת הציפורים"- קלרינט סולו. כתוב ללא משקל אין תחושת זמן. שימוש בטריטון מרכזי ועצוב.

פרק 4:"קטע ביניים"  - אינטרמצו הנפתח באוניסון כלי קשת

פרק 5: שבח לנצחיות של ישו– נפתח בכינור סולו שלאחריו מצטרף אליו פסנתר. מלנכולי

פרק 6: "מחול הזעם של 7 החצוצרות"- מנוגן באוניסונו בכל הכלים. קטע קצבי עם ריתמוסים משתנים.

פרק 7: "המלאך המכריז על קץ הימים"   - ערבוביה של הקשת בשמיים והמלאך המכריז על הקץ.

פרק 8: "תהילה לנצחיותו של ישו"- כינור סולו ופסנתר. מלווה באקורד שחוזר בכל פעם פעמיים.

מאפיינים מוסיקליים:

·         היצירה כתובה בסגנון אקלקטי – שילובי אלמנטים אקזוטיים ואתניים, השפעות מעולם הצומח.

·         טכניקת כתיבה דומה לשנברג עם הגמשת הערכים בהתאם למשקל תוך שימוש בשילובים ייחודיים בין מז'ור לדיסונסס.

·         הרכב הרביעיה – קלרינט, צ'לו, פסנתר וכינור.

·         הזמן כאבסטרקט – טשטוש הרתמוס – משקל משתנה ובלתי צפוי.

·         שימוש באלמנטים מנוגדים זה לזה – הרחבות הרמוניות ומולם שימוש באוניסון.

את היצירה בצעו לראשונה מסייאן וחבריו לשבי מול קהל של שבויים וסוהרים.

 

סריאליזם (שנות ה50-60)

סיריאליזם היא שיטת ארגון מוסיקלי ליצירה על פי סדרות וסריות של אלמנטים מוסיקליים שונים תוך שימוש בסימטריה והתאמה למחשבה המדעית שהתפתחה באותה התקופה. המושג בא מהמילה סריה = סדרה.

ארגון סראלי בא כתחליף לארגון קלאסי המסתמך על הרמוניה, מלודיה וקצב דרך סידור שיטתי של האלמנטים המוסיקליים באופן מתמטי כאשר כל ערך מוסיקלי מקבל מספר.בשיטה הסיריאלית מסודרים בשורה או סדרה לא רק הצלילים כי אם גם משך הצליל, עוצמתו, הגוון ואלמנטים נוספים. בצורתה המחמירה ביותר יופיע כל ערך פעם אחת בלבד עד לסיום השורה. (בדומה לסדרות מתמטיות). הסיריאליזם מהווה המשך והקצנה של השיטה הדודקפונית, פיתוח מתמטי וטוטאלי של השיטה– ניתן לומר שהדודקפוניה הינה המקרה הראשונה של סיריאליות במוסיקה. הרחבת מושג הסריאליזם לאלמנטים מוסיקליים נוספים מעבר לסדרת הצלילים נקרא סריאליזם אינטגרלי. הסיריאליזם האינטגרלי פותח ע"י פייר בולז כשיטה ליישום הכללים של השיטה הדודקפונית על כל היבטי הקומפוזיציה מתוך חיפוש אחר המדוייק וההגיון במוסיקה – הסדרה של טמפו, מקצבים, דינאמיקה... ניתן לראות בסיריאליזם האינטגרלי מעין המשך והקצנה של הדודוקפוניה כפיתוח טוטאלי ומתמטי יותר של השיטה. רעיון נוסף של השיטה היה שימוש  באוטומוטיזם – בריאת חוקיות בין המרכיבים המוסיקליים המייצרת את היצירה עבור המלחין.

 

יצירה מספר 15– פייר בולז – סטרקטורות לשני פסנתרים – 1954 - סריאליזם

קצת על בולז – יליד צרפת. תחילה למד מתמטיקה לפני שפנה ללימודי המוסיקה בקונסרבטואר של פאריז, אצל אוליבייה מסייאן. הוא למד את שיטת 12 הטונים והמשיך לכתיבת מוסיקה א-טונאלית בסגנון סריאלי. מכאן ואילך הרחיב בולז, בהרחבת מחקריו של מסייאן, את טכניקת 12 הטונים מעבר לתחום הצלילי כשיטה ליישום כללי הדודקפוניה על כל היבטי הקומפוזיציה  - הסדרת גובה, משכי זמן, דינמיקה, דגשים וכו'... טכניקה זו נודעה עם הזמן כסריאליזם אינטגרלי.  בולז העריץ את שנברג אך טען שבזמנו המוסיקה נמצאה בפאזה אחרת בה האקספרסיה הייתה עדיין הכרחית. בולז חי בתקופה של פוסט אמפרסיוניזם, השפעות הפוטוריזם (ההולך יד ביד עם סראליות) וחיפוש אבסטרקטי של מהות האומנות.יצירתו "סטרקטורות לשני פסנתרים" הינה יצירה סראלית. בולז רצה לבסס את כל היצירה על עקרון אחד וממנו לדלות את כל הנגזר מהעקרון. הוא יצר קבוצות של דינאמיקות ורתמוסים והתאים אותם לגודל המרווחים. בנוסף יצר שורה של דינאמיקות כאשר נאלץ להמציא דינאמיקות חדשות על מנת להשלים 12 ערכים דינאמיים – המציא את הקוואזי פיאנו  ופורטה למשל. ביצירתו זו, בולז הגביל עצמו לשיטה שבתוכה מצא את החופש ליצור דברים שונים וחדשים. סיכום מאפייניה הסראליים:

·         סטרוקטורה= תבנית.היצירה מבוססת על תבנית מוגדרת של צלילים (שורה של 12 צלילים)

·         לפי שורת הצלילים בולז בונה גם את שורת המקצבים (12 דרגות מקצב) כך שלפי המטריצת המרווחים נקבעת מטריצת הרתמיקה.

·         בונה גם 12 דרגות דינמיקה מ-pppp   ועד ffff.וגם המציא את הקוואזי פורטה/פיאנו. הדרגות הדינמיות אף הן כרוכות בחוקיות מסויימת סביב השורות האחרות כך שכל היצירה בנויה בארגון 12.

 

בתקופת בולז היו מי שלקחו את המוסיקה לקצה של סדר מופתי כמו בולז עצמו והיו מי שלקחו אותה לקצה השני של אימפרוביזציה מוחלטת וחוסר סדר מוחלט כמו ג'ון קייג'. לעיתים, שני הקצוות נשמעו דומים מאוד.

 

אלאטוריקה (שנות ה50,60)

נגזר מהמילה הלטינית קוביה. בא לציין את המקריות שיש בהטלת הקוביה. זוהי גישה המאפשרת חופש ויצירתיות למבצע כאשר האלמנטים נתונים ובעקבות הוראות כלליות ולא מפורטות יוצא דבר שונה כל פעם כמו רעיון פתוח. המסר הקונספטואלי הוא אובדן שליטה של המלחין ביצירתו. לדעת ג'ון קייג', חלוץ המוסיקה האלאטורית, אין למלחין צורך לשלוט ביצירה אלא הוא צריך רק לאפשר לה לקרות. בין היתר זו היא תגובה לשליטה הקיצונית ביצירה שהופגנה ע"י הסראליזם הטוטאלי, שליטה שהגיעה לתחכום אינטלקטואלי גבוה אך לחוסר מוסיקליות, חוסר זרימה ולחוסר טבעיות.

המרכיב העיקרי במבנה המוסיקה הוא המקריות המשפיעה על התוכן הצלילי. הצורה הפשוטה של מקריות היא האלתור המאפשר לכל נגן לעצב את המוסיקה כרצונו. צורות מורכבות יותר הן בחירת אפשרויות מוסיקליות שונות מתוך מבחר מסוים על ידי הטלת קוביה או באופן שרירותי כלשהו. אופציה נוספת היא מתן מסגרת המתמלאת בתוכן ספציפי על פי הנסיבות כאשר מקרה קיצוני עוד יותר של אופציה זו היא בנתינת הנחיות כלליות לנגינה ולאו דווקא צלילים ספציפיי או מקצבים מוגדרים, למשל – "בקטע זה נגנו מבחר צלילים מתוך רגיסטר מסוים הכי מהר שאתם יכולים".הקצנת המוסיקה האלאטורית נקראת Indeterminancy - מקריות מול חוסר הגדרה, סגנון המכונה chance. עסקה בהפשטה טוטאלית, מוסיקה כמעט אלקטרונית, אוונגרדית. שימוש במקריות – מינימום הוראות ומקסימום אלתורים ומשחק. היה זה מושג שקבע קייג' בכדי שיוכל לכתוב את המוסיקה שלו. בתיוויו זה קיימים לעתים תווים בעלי ערכים קצביים אך אין הוראות ממשיות. לעתים קייג' הורה לנגנים להטיל קוביה על מנת לקבוע כיצד תתקדם יצירה מנקודה זו ואילך. מטרת שיטת רישום זו – ליצור תוצאות מקריות ובלתי מוגדרות שכן בשל חוסר הדיוק בתפקיד, יכול המבצע לפרשו במספר דרכים.

תאטרון מוסיקלי–ז'אנר שהתפתח באותה התקופה בו המופעים המוסיקליים גלשו ממוסיקה לתאטרון תוך שימוש לא שגרתי בכלים .כבר ביצירתו של קייג' 4:33 (יצירה שכולה חוקרת את השקט כאשר הקהל הופך למבצע) ניתן לראות את האבטיפוס של התאטרון-מוסיקה. הנסיון שנצבר ועובד בעקבותיו נתן בידי קייג' ואחרים סיבה והרשאה ליצור את התאטרון המוסיקלי שאינו רק בלתי קבוע באשר לקומפוזיציה שלו, אלא גם באשר לביצועו. לתאטרון-מוסיקה הייתה עוד נקודת מוצא בטכניקות נגינה. ההתפתחויות בתחום זה הניבו מיני פעולות של מבצעים: יצירות אלקטרוניות בביצוע חי, מבצעים אחדים מפיקים צלילים באמצעות החדרת עצמים לראשי פטיפונים וע"י טיפול ברהיטים שאליהם מוצמדים מקרופוני מגע. בפעולתם יש כדי להקנות ליצירתו של קייג' מימד מפורש של תאטרליות, ויתר על כן של אנרכיה דרמטית. תקנות הפעולה הכניסו את יצירתו של קייג' לעידן חדש: ההופעה עצמה. לא רק הקומפוזיציה נעשתה בלתי ודאית אלא פעולתו של אחד המבצעים הייתה עשויה להיות מושפעת מכוח פעולתו של מבצע אחר. קונצרטים בסגנון מוסיקה זה נקראו "התרחשויות"-  בכל פעם היה משהו חדשהאימפקט היה עוצמתי ומשך קהל רחב לקונצרטים אשר נקראו "התרחשויות" happenings, הקצה השני של החיפוש אחר סדר וארגן, מקריות מוחלטת, כאוס. אם כן מאפייני הindeterminacy :

·         חוסר החלטיות בתיווי, בתזמור ובמבנה

·         צורות שאינן מוגדרות עד סופן

·         מרווח לפרשנות אישית וגיוון בביצוע

·         מאפייני תרבות ה"happenings" ורוח הצ'אנס של ארה"ב מהמאה ה20

מכיוון שהתיווי המסורתי לא תמיד יצלח ליצירת מוסיקה אלאטורית התפתחו צורות רישום חדשות ומיוחדות בהן התפקיד לא כתוב במדויק וכך המבצע יכול לפרש אותו בדרכו שלו:

רישום גרפי -Graphic notation- פרטיטורה שמציגה מעין ציור, או שרטוט גרפי שממנו הנגן אמור לפענח את המוזיקה

רישום פרופורציונלי –proportional notation - תיווי פרופורציונלי יחסי. היחסיות במרחקים בין התווים קובעת את הטמפו באופן פרופורציונלי המחייב את כל הנגנים לנגן מתוך הפרטיטורה בשל התלות זה בזה. אין ביט קבוע כי אם סימוני מרחקים המתווים את הדרך. בנוסף גובה התווים למשל יכול לסמל את גובה הצלילים. למשל מצב בו המלחין כותב קו מפותל שאמור לבטא את גובה הצליל, או גדלים שונים של ראשי צליל כדי לבטא אורכים שונים. אבל אין ערך מוחלט, והשינוי באורך או בגובה הוא פרופורציונלי לגודל או גובה הרישום

הוראות טקסט - text scores-הוראות על פרטיטורה במקום תווים על חמשה. פרטיטורה שהיא למעשה הוראות לנגן, למשל: נגן צלילים גבוהים צורמים ואז תרד למטה לנמוכים בפיציקטו ובסוףגליסנדים על כל מיתר. שטוקהאוזן נהג להשתמש בצורת כתיבה זו.

 

יצירה מספר 19– ג'ון קייג' – סונטות ואינטרלודים לפסנתר ממוכן" – 1946-1948 – מוסיקה אלאטורית.

קצת על קייג' (1912-1992) – היה מלחין אמריקני אוונגרדי שחיבר מוסיקה אקספרמינטלית., סופר ואמן חזותי. מזוהה בעיקר עם יצירתו 4:33 – שלושה פרקים של שקט מוחלט (1952).

גון קייג'-  שלל את הדברים הקיימים ומחפש דברים חדשים. התעניין בשקט כאלמנט מוסיקלי, יצרתו 4:33- 3 פרקים של שקט מוחלט. קייג' היה מראשוני המלחינים שחיברו מה שכינה "מוסיקת מקרה" שבשלב מאוחר יותר תוייגה כמוסיקה אלאטורית – מוסיקה בה חלק מהאלמנטית נקבעים לפי המקריות. קייג' נודע בשימוש הלא סטנדרטי בכל נגינה ביצירותיו ובזכות מחקריו החלוציים בשדה המוסיקה האלקטרונית. יצירותיו היו פעמים רבות שנויות במחלוקת. ג'ון קייג', בנגיעתו בשאלה המהותית מהי מוסיקה, יישם את אמונותו הזן-בודהיסטית דרך המוסיקה – תאר את המוסיקה שלו כמשחק ללא מטרה המהווה אישור מחדש של החיים – לא נסיון ליצור סדר מכאוס או לנסות לשפר את הבריאה עצמה, כי אם התעוררת לתוך החיים כפי שהם, שהינם מצוינים ברגע שהאדם מפנה מדרכו את מחשבותיו ומאוויו ונותן להם לזרום לפי נטייתם הטבעית. קייג'לקח דברים לא מוגדרים מראש כאשר הדגש היה על מקריות הביצוע (עוד יותר קיצוני מאלאטוריה) – חוסר הגדרה מוחלטת, ואף יצר שיטות רישום מיוחדות שנועדו ליצור תוצאות מקריות אלה. טען שהמלחין לא צריך לשלוט ביצירתו אלא לתת לה לקרות.

בראשית דרכו ניסה קייג' לשלב אלמנטים כאוטיים בתוך הרמוניה מוסיקלית. יצירה מהתקופה הזו היא "סונאטות ואינטרלודים לפסנתר ממוכן"- המצאה של קייג' שנוצרה מתוך אילוץ למצוא סוג חדש של צלילים בתוך חדר שלא היה בו מקום ליותר מאשר פסנתר. זהו פסנתר שבין מיתריו מונחים דברים- כמו ברזל, מסמרים, חתיכות עץ וגומי היוצרים אפקט של צלילים אקזוטיים. הוא אף יצר טבלה שמראה בדיוק מה להכניס ולפסנתר ואיפה כדי לקבל את האפקט הרצוי. קייג' עושה ביצירה זו שימוש נרחב בכלי הקשה כאשר הפסנתר בעצם משמש אף הוא ככלי הקשה -  הפסנתרן מתופף על חלקים שונים של הפסנתר כאשר בתווים כותב קייג' את המקצב והמקום בו הוא רוצה שהפסנתרן יתופף. ביצירה זו באה לידי ביטוי התפיסה של קייג' שאומרת שכל דבר מוכר יכול להיות שונה ולקבל משמעות אחרת. פסנתר לא צריך להיות רק פסנתר שמשמיע את הסאונד המוכר והמקובל. תפיסתו זו חופפת לתפיסתו של עוד גישה מוסיקלית שהתפתחה באותה התקופה –סונוריזם - צלילנות- מוסיקה המושתת על הצללה. מטרת הקומפוזיטור במציאת הצללות שונות - חיפוש מקסימום גוונים חדשים מתוך הכלים כאשר במקום הראשון עומד הצליל ומחקר אחר הפקת צלילים חדשיםבהצללות שונות היוצרות תחושה אבסטרקטית. כמעט ואין יחס למשכי הזמן, מקצבים או משקל. בחיפוש אחר הצליל השונה פיתח קייג' את הפסנתר הממוכן – הכנסת חפצים בין מיתרי הפסנתר ליצירת סאונד חדש, או לחילופין שימוש בפסנתר ככלי הקשה.

 

את המוסיקה האלאטורית ניתן לקשור לדאדא בשל החיפוש אחר המקריות -  יש הרואים בג'ון קייג' כממשיך דרך המחשבה הדאדאיסטית.דאדא - זרם אמנות אוונגרדי שנוסד כתוצאה מזעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה ומתוצאותיה, בציריך ב1916 ופעל עד שנת 1923. השם של התנועה נבחר באקראי. החברים בתנועה הגיעו מרחבי העולם לשוויץ מכיוון שהייתה מקום נטרלי. בעיני בני התקופה הייתה הטכנולוגיה עתידה להביא לשינוי ולעתיד טוב יותר לאנושות אך במקום זאת הביאה להרס ולאכזבה גדולה. חברי הדאדא ביטאו את מחשבותיהם נגד המלחמה, נגד הקפיטליזם ונגד האמנות המסורתית. הם קראו לשלילת כל הערכים והמוסדות המסורתיים ואימוץ צורת חשיבה הדוחה אמונה ושוללת את הצורך בה כדי להגיע למימוש או לגאולה. כך בעצם בקשו לערער את כל מוסכמות האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונאלי של העולם ולכן יש לבראו מחדש ללא סדר והגיון – באקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר, ללא מלחמות. תנועת הדאדא שואפת לחזור לילדות ולתמימות. היא מתנגדת לרעיון של אומנות בשביל כסף או בתור חפץ נוי. ביצירות האומנות נכסו לעצמם חברי תנועת הדאדא רבות מן הטכניקות האוונגרדיות של תחילת המאה העשרה כגון אמנות מופשטת, קוביזם, אקספרסיוניזם אם כי יצאו כנגד זרמים אלה בתואנה שאומנות שאינה משקפת את מהלך החיים האמיתי נועדה בעצם להסתיר את פשעי העולם. השפעות אלו, בשיתוף עם האמנות הפרימיטיבית הובילו ליצירה שעיקרה בזלזול באובייקט האומנותי וביצירה האמנתיות. הדאדא שלל את הערכים שהיו קדושים ונעלים מעל הכל לאותה התקופה – לעד למולדת, לדת, למוסר המקובל, לכבוד. דוגמא מפורסמת לאומנות הדאדא היא יצירתו של דושאן בה הוסיף לגלויה מסחרית של המונה ליזה שפם וזקנקן. לתנועת הדאדא נודעה השפעה רבה באמנות שאחריה. השפעות ישירות ניתן למצוא באמנות תנועת הסוריאליזם שאימצה את חלק מהטכניקה והגישה הרדיקלית של הדאדא. מבחינה מוסיקלית – בתקופת התפתחות הדאדא באומנות (1916) המוסיקה הייתה עוד בשלבי האימפרסיוניזם והאקפרסיוניזם. רק בשנות ה30 הופיעו ביטויי הדאדא במוסיקה כשהמלחין הבולט המייצג תנועה זו הוא ג'ון קייג'  אשר העמיד כל דבר בסימן שאלה –indeterminacy– אי מוגדרות – כמו הדאדא שהתבלט בפריצת מסגרות ומוסכמות.

 

אל מול הדאדאיזם ניצב הפוטוריזם כאשר לשני הזרמים אלמנטים דומים אך העקרון הפוך. הדאדאיזם הוא פציפיסטי וטוען כי אם החברה מטפחת ערכים של אלימות ומלחמה – יש להתעלם ממנה בעוד הפוטוריזם, אשר גם דוגל התעלמות והתנגדות למסורת אומנותית וחברתית, עושה זאת ממניעים הפוכים לחלוטין.  הפוטוריזם הינה תנועה אמנותית טכנולוגית שנוסדה באיטליה בתחילת המאה ה20 ב1909 עם פרסום המניפסט הפוטוריסטי שעסק בהצבת מודל אסתטי חדש אשר יהלום את העולם המודרני כאשר הייצוג המובהק היו המכונות ובייחוד כלי התחבורה המודרניים. מייסדיה היו קבוצת אמנים פלסטיים שצמחה באיטליה שטענו שהאמנות צריכה לשקף את ההתפתחות הטכנולוגית. הם רצו להרוס את העבר ולבנות הכל על העתיד. דגלו בקידמה, חדשנות תוך הזנחת הישן ובטכנולוגיה. ציירו באופן קוביסטי, רצון לא להמשיך את תרבות הרסנאנס והמוזיאונים היפים אלא להתמקד בתקופה החדשה של מכונות, חשמל ומלחמות.הם היללו את המלחמה וראו בה חלק מהתרבות האנושית המודרנית שכן לדעתם הכניסה אנרגיות חדשות חיוביות (ניצני הפאשיזם). הפוטוריזם במוסיקה: התנועה דעכה עם פרוץ המלחמה אך השאירה חותמת על מלחינים רבים שהחלו להעלות שאלות כגון מהי המוסיקה? האם רעש יכול להחשב למוסיקה ? המלחינם העלו קונצרטים של רעשים עם מכשירים שתוכנתו במיוחד להפקת רעשים.השימוש באלמנטים אבסטרקטיים היה נפוץ והנחה את פעילות הפוטוריזם. הייתה הערצה למדע ולמכאניקה וסלידה מן הקלאסיקה והבורגנות. הפוטוריסטים רצו לשבור את המסורות הישנות הטונאליות והמסגרות הקלאסיות. החשיבות שבפוטוריזם היא בהשפעה שהייתה לזרם על השקפות העולם של המלחינים של אותה התקופה. הסריאליזם, למשל, הלך יד ביד עם הפוטוריזם.

 

יצירה מספר 21 – אדגר וארז – אוקטנדרה (שנות ה20 של המאה ה20) – פוטוריזם, מוסיקה אלקטרונית מוקדמת ואבסטרקט.

קצת על וארז (1883 – 1965) – יליד צרפת אשר היגר לאמריקה בשנות ה20 של המאה. ביצירותיו הראשונות הושפע מדבוסי אך בהמשך כתב מוסיקה מתוך התמקדות במבנה – מוסיקה הכתובה בגושים באופן מאסיבי, כמעט באופן קוביסטי. וארז שם דגש על הצליל ומהותו. המציא את המונח "צליל מאורגן" המקבץ ביחד גוונים ומקצבים תוך זיקוקם להגדרה חדשה. וארז העריץ את המדע וטען כי זהו הביטוי האמיתי של המאה ה20. הוא חיפש אלמנטים מדעיים במוסיקה מתוך האידאל של מוסיקה כצורת התייחסות לפיוט שבמדע. קרא ליצירותיו בשמות מדעיים  (אינטגרלים לתזמורת, צפיפות 21.5 – יצירה לחליל סולו על שם צפיפות החומר ממנו עשוי החליל) גישתו זו של וארז הייתה קשורה מאוד להערצתו להתפתחויות הטכנולוגיות והמדעיות של המאה ולכן יש המקשרים אותו לפוטוריסטים, אם כי הוא לא אהב את שיוכו זה.

וארז נחשב ל"אבי המוסיקה האלקטרונית" בשל השימוש שעשה בכלי נגינה חדשים ובמשאבים אלקטרוניים מתוך שאיפה לשחרור ממגבלות כליות. החל בשימוש במכונות רעש. קרא תיגר על ציפיות הקהל ועל אמצעי הלחנה מסורתיים. גישתו לא הייתה פורצת דרך אך תפסה מעמד חשוב בהתפתחות המלחינים שאחריו.

יצירתו אוקטדנרה נכתבה בשנות ה20 של המאה. שמה לקוח מן המילה אוקטוס – יצירה לשמונה נגנים שאורכה כשמונה דקות. מחולקת לשלושה פרקים קצרים המחוברים ברצף:

1.       פרק ראשון:  במבנה ABA:

A– סולו אבוב, קו יחיד ומלודי של כלי.

B– גושי אקורדים בקלאסטרים– מוסיקה של עיר – מחקה את קולות העיר – דפיקות, צלצולים..

A– אותו סולו אבוב ברגיסטר גבוה יותר ליצירת צליל חד יותר.

2.       פרק שני: נפתח בסולו חליל.

3.       פרק שלישי: נפתח בסולו בסון וקונטרבס.

מאפייני היצירה:

·         הרכב: 7 כלי נשיפה (חליל, אבוב, קלרינט, פגוט, קרן, חצוצרה וטרומבון) וקונטרבס כאשר לכל כלי מוטיב משלו כאשר מתוך האבסטרקטיות המוסיקלית המוטיבים משתלבים לא בכדי להביע דווקא.

·         הרכב צבעוני, חשיבות לגוון. עובר מכלי לכלי, בין רגיסטר לרגיסטר.

·         א-טונאליות

·         מוסיקה א – רתמית – הזמן נמתח בצורה אלסטית ואבסטרקטית -  אין תחושת זמן.

·         מוסיקה של עיר– מוסיקה המחקה את קולות העיר מתוך הערצתו של וארז לעיר המודרנית.

·         קיצוניות דינמית

·         הצטברות מתחים, ריכוזיות ופיזור, שחרור.

·         המוסיקה שמה דגש על גוון הצליל והמקצב.

·         דיסוננסים רבים (סקונדות וספטימות) ושימוש בclusters.

·         אווירה לירית, מעט קודרת.

 

 

מוסיקה אלקטרונית

בסוף שנות ה-40 הופיע ה"טייפ רקורדר" בצרפת. בשנים שאחרי המלחמה חיפשו המלחינים דרכי ביטוי שונות. בצרפת ובבלגיה קמו קבוצות של קומפוזיטורים שיצאו והקליטו את העולם והשמיעו את ההקלטו שלהם במהירויות שונות, אחרונית, בו זמנית... לזה הם קראו מוסיקה קונקרטית, מוחשית – איסוף צלילים מהסביבה או מכונות רעש וצליל אקלטרוניות לכדי יצירת מוסיקה לכל דבר באמצעים אלקטרונים כאשר גם רעש נחשב כחומר מוסיקלי בעל גבהים שונים.

 

יצירה מספר 19– קרלהיינז שטוקהאוזן – "שירת בני הנעורים" 1956 – מוסיקה אלאטורית אלקטרונית

קצת על שטוקהאוזן – מלחין גרמני מודרני שנחשב לאחד מחלוצי המוסיקה האלקטרונית. עם תום לימודיו החל בנסיונות להפקת צלילים אלקטרונים חדשים ע"י עיוות קולות ורעשים תוך שימוש בכל החידושים הטכנולוגיים של התקופה כגון האוסטינטור (מערבל התדרים) ומחוללי רעשים.  לצורך העלאת המוסיקה שלו על תווים היה צריך לשנות רישום התווים המקובל (החמשה) ופרטיטורת המוסיקה שלו נראית יותר כרישום של מכשיר חשמלי – סוג של רישום גרפי עם הוראות טקסט. בעוד אולפנים אלקטרוניים אחרים הפיקו בעיקר רעשים, שריקות וחריקות שונות, שטוקהאוזן הפיק צלילים תרבותיים מרתקים. שטוקהאוזן התנסה בארגון רתמי סראלי בדומה לבולז ושילבו עם הIndeterminacy, המקריות הכה מאפיינת את האלאטורקיה – כך כתב את ציקלוס "הקוביה הנזרקת" בה מוחלפים התווים בסימנים לא ברורים כאשר את הפרטיטורה ניתן להפוך או להתחיל מכל מקום בה כל עוד מסייימים באותו הצליל והנגן בעצם הוא פרשן התווים ללא מסגרת רתמית. בנוסף במסגרת נסיונותיו האלקטרוניים פיתח את הסינטיסייזר.

התגובות למוסיקה של שטוקהאוזן היו מעורבות. אופייה הייחודי התקבל לפעמים בהרמת גבה במקרה הקל ובתגובות של סקנדל במקרה הקיצוני. לכך תרמו גם ההוראות שהתלוו לצד יצירותיו בtext scores– דוגמת – על המקהלה שמלווה את הלחן להשמיע קולות צורמים, לחרוק בשיניים, להשמיע קול נביחה, להקיש בכלי צעצוע ועוד הוראות מוזרות שיצרו רושם שהמלחי מהתל בשומעיו. לעומת זאת מוסיקאים רבים הכירו בכישרונו של שטוקהאוזן וציינו אותו כמקור השראה.

ביצירתו "שירת בני הנעורים" הקליט נער מקהלה המקריא בגרמנית מספר דניאל את סיפור האנשים שנכנסו לכבשן והוצלו ע"י ה'. בחלקים מסויימים שומעים את הילד שר, בחלקים אחרים מדבר ולעתים רק עיצורים קטועים.. מאפייני היצירה:

·         תוכן – הטקסט לקוח מספר דניאל ומשקף את הרגשת המלחין כאיש צעיר בכבשן בוער באש.

·         היצירה נעשתה בטכניקת הקלטות, חיתוכים והדבקות תוך שימוש בסאונד כחומר סונורי(סונוריזם) לבניית מוסיקה– המילים טושטשו פרט לקטע המדובר בו על אלוהים (הדגשת מילים חשובות) כאשר שאר הטקסט נחתך והושארו רק תנועות כחומר סונורי.

·         התוצאה מורכבת מצלילים אלקטרוניים עם צלילים מוחשיים  - קול הנער על פס אחד כאשר ברקע פס אלקטרוני מקביל כך שהצליל האלקטרוני דומה לקול האדם ולהיפך.

·         הצורה חופשית.

·         שילוב בין אלמנטים חיים לרעשים הנחשבים לא קשורים לכדי יצירה אחת

 

מינימליזם

מינימום אינפורמציה על הרבה זמן. כתיבה בטונאליות מוגזמת תוך שימוש במוטיב קצר ופשוט עם מעט מאוד פיתוחים ושינויים וללא מודולציות. ניתן לומר שהמינימליזם הינו הסגנון המוגדר האחרון של הפוסט מודרניזם – התופעה האחרונה אשר הינה זרם מוגדר בימינו.

 

יצירה מספר 18– סטיב רייך – מוסיקה ל18 נגנים 1974 – מינימליזם

קצת על רייך – מלחין אמריקאי יהודי וחתן פרס הפוליצר למוסיקה ב2009. ידוע כאחד מחלוצי המינימליזם אם כי הוא מתרחק בהתמדה מן הסגנון המינימליסטי הצרוף. פיתח מספר רעיונות קומפוזיטוריים שהשפעתם רבה כמו שימוש בloops  ליצירת דפוסי חלוקה לשלבים – רעיון שהשפיע רבות על המוסיקה העכשווית. יצירותיו מאופיינות במבנה חופשי ורופף המשלב תבניות מוסיקליות פשוטות, מאוזנות במפעם, ליצירות שלמות.

יצירתו "מוסיקה ל18 נגנים" הייתה הנסיון הראשון של רייך בכתיבה להרכבים גדולים יותר כאשר תוספת הנגנים הביאה לצמיחה באפקטים הפסיכו – אקוסטיים שריתקו את רייך.  זוהי דוגמא מובהקת ליצירה מינמליסטית מכיוון שיש שימוש באלמנטים מועטים מבחינת הכלים, התיווי, הדינמיקה והמשך. היצירה מורכבת מ13 פרקים ובנויה סביב מחזור של 11 אקורדים. הפרק הראשון "פעימות" מציג את כל 11 האקורדים. הפרקים הבאים (1-11) מציגים כל אקורד בנפרד כאשר כל פרק מייצג אקורד.לפרק הסוגר קוראים שוב "פעימות" מכיוון שחוזר למחזור המקורי הראשון.

מאפייניה המוסיקליים:

·         הרכב- כלי נשיפה, הקשה, 4 פסנתרים וזמרת סופרן.

·         שימוש בקול של הנשימה האנושית ע"י הקלרינטים והזמרת – עניין המדגיש את עניין הפעמות ביצירה. הקלרניטן או הזמר מנגן את תו הפעמה ומחזיק אותו לפי יכלתו כאשר ההרכב בונה סביב התו הזה את ההרמוניה.

·         שימוש ב11 אקורדים בלבד המוצגים בפרק הראשון ובאחרון כאשר ההתמקדות בכל אחד מהפרקים האמצעיים סביב אקורד שונה תוך בניית מוסיקה שונה סביבו.

·         שימוש באלמנטים מועטים מבחינת הכלים, התיווי, הדינאמיקה והמשך.

·         שימוש בתבניות חוזרות עם התפתחות קלה בשינויים מעטים. (מינמליזם)

 

רב סגנוניות –"מולטי סטייל" פוסט מודרניסטי

קצת על פוסט מודרניזם–דוגל במתן כבוד, שוויון  ולגיטימציה לכל תרבות כאשר אין אמת אחת – כל דבר יכול להחשב לאמת. הפוסט מודרניזם בנוי משתי פאזות: הרצון להרוס את משמעות האומנות המודרנית ביחד עם רצון לבנותו מחדש בשילוב אלמנטים פשוטים יותר.

מבחינה מוסיקלית - מאמצע שנות השבעים הייתה חזרה למוסיקה טונאלית וחזרה לאלמנטים מוכרים אבל באופן שונה מאשר בנאוקלאסיציזם זוהי חזרה כללית יותר הכוללת ערבוב עם אלמנטים חדשים. ערבוב פוסטמודרניסט של ישן עם חדש המתבטא בשימוש באלמנטים וובציטוטים מיצירות, תקופות וגישות שונות תוך שילוב אלמנטים מוכרים עם אוונגרד.– רב סגנוניות – "מולטי סטייל".

 

יצירה מספר 20 – אלפרד שניטקה – "קונצ'רטו לפסנתר ולכלי קשת" 1979 – רב סגנוניות

קצת על שניטקה(1934 – 1998): מלחין סובייטי שפעל במאה ה20. בתחילת דרכו הושפע משוסטקוביץ', לאחר מכן ניסה את כוחו במוסיקה הסריאלית בה קץ מהר מאוד – הגדירה "פולחני התבגרות של התכחשות עצמית סדרתית". בהמשך עבר להלחין בסגנון הרב סגנוני –polystylistic - בו השתמש באופן מודע באלמנטים וגישות מתקופות שונות. שניטה טען כי יש לבטל את ההיררכיה בין סגנונות מוזיקליים שונים ולשלבם אחד בשני. שניטקה שילב במכוון אלמנטים מכלל הסגנונות במטרה לרצות אוזני כל אדם. נחשב לפוסטמודרניסט והגדיר עצמו כקומפוזיטור רב סגנוני.

ביצירתו "קונצ'רטו לפסנתר ולכלי קשת" מתבטאת רב הסגנוניות בשילוב אקלקטי ורגשי בין אוונגרד לבין טונאליות המתבטאת בעיקר בקלאסטרים. מאפייניה:

·         שילוב טונאליות עם אטונאליות ואוונגרד- ארפג'ים עם קלסתרים.

·         הקונצ'רטו נפתח בתחושה דודקפונית וממשיך בתחושה רומנטית יותר

·         מבנה חופשי- כתוב כפרק ממושך.

·         ישנה כרומטיקה חופשית. המוסיקה פתוחה.

·         הרכב פסנתר ותזמורת מיתרים

 

 

כיום, בעידן הפוסט פוסט מודרניסטי הכל מתערבב עם הכל. מלחינים רבים כותבים בסגנון שניתן לכנותו סריאליזם חופשי – שימוש ביסודות סריאלים בשילוב יסודות מקריות ואלתור. לאלו נוספים הז'אנרים המסחריים המוסיקלים אשר הופכים את העידן שלנו לעידן של ערבוב מקסימלי כלל סגנוני כאשר העתיד המוסיקלי מעורפל לחלוטין.